על פי המסורת המקומית, אבותיהם של בני עם הסוואזי (אנ') המוכר כיום היגרו לפני המאה ה-16 ממרכז אפריקה לדרום מזרח היבשת, מקום בו נמצאת היום מוזמביק. לאחר סדרת עימותים עם התושבים המקומיים, התיישבו בני הסוואזי בצפון ארץ זולו באמצע המאה ה-18. עם התעצמות כוחם של בני הזולו נדחקו בני הסוואזי צפונה, ובמהלך המאה ה-19 התבססו באזור הידוע כיום כסוואזילנד.
בני הסוואזי התגבשו כעם האוחז בטריטוריה משלו תחת מנהיגותם של מנהיגים אחדים, הבולט ביניהם המלך מסוואטי (Mswati) השני, שגם העניק ללאום את שמו. תחת מנהיגותו בשנות ה-40 של המאה ה-19 הרחיב הלאום את שטח אחיזתו צפון-מזרחה, והצליח לייצב את גבול הדרומי עם ארץ זולו.
התקופה הקולוניאלית
דרום יבשת אפריקה ב-1885
מתיישבים לבנים החלו להתיישב בארץ הסוואזי בתקופת מלכותו של מסוואטי, לאחר שזה פנה אל השלטונות הבריטיים במושבת הכף בבקשת סיוע נגד פשיטות בני הזולו לתוך שטחי הסוואזי. בשנת 1879, נמצא זהב בסווזילנד[1]. לאחר מותו של מסוואטי הגיעו בני הסוואזי להסכמים עם השלטונות הבריטיים במושבת הכף ועם השלטונות הבוריים ברפובליקה הדרום-אפריקאית בנוגע לשלטונם העצמי, מנהל שטחיהם וביטחונם. טרנסוואל אחזה רשמית בריבונות על שטחי הסוואזי מ-1894 ועד תבוסתה הסופית במלחמת הבורים ב-1902, אז עברה האחריות לידי הבריטים וסווזילנד הייתה לפרוטקטורט בריטי.
מתחילת המאה ה-20 משלה בסוואזילנד המלכה-העוצרת לבטסיבני (Labatsibeni), וב-1921 החליף אותה המלך (בתואר המקומי "נגווניאמה" Ngwenyama – אריה) סובהוזה (Sobhuza) השני. באותה שנה הוקם בסוואזילנד הגוף המחוקק הראשון – מועצה מייעצת של אירופאים נבחרים, הכפופה לנציב הבריטי העליון. ב-1944 קבע הנציב הבריטי שלמועצה זו אין מעמד רשמי בכל הנוגע לקבלת החלטות עבור בני עם הסוואזי, והכיר במלך המקומי כסמכות מחוקקת.
בתחילת ימי השלטון הבריטי סברו הבריטים שסוואזילנד תוכלל בסופו של דבר בתוך דרום אפריקה. לאחר עליית משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, והתנתקותה בעקבות כך של המדינה מחבר העמים הבריטי, שינו הבריטים את תוכניותיהם לגבי סוואזילנד, ובלונדון נתקבלה החלטה להכין את הארץ לקראת עצמאות. בעקבות תוכניות אלה התעצמה, במהלך שנות ה-60, הפעילות הפוליטית בסוואזילנד והוקמו מפלגות אחדות שחרתו על דגלן עצמאות ופיתוח כלכלי. המפלגות, שהיו ברובן עירוניות, היו מנותקות למדי מן האזורים הכפריים שבהם גרה מרבית האוכלוסייה. מנהיגי הסוואזי המסורתיים, ובכללם המלך סובהוזה השני וחברי מועצתו, הקימו את "התנועה הלאומית אימבוקודבו" (Imbokodvo National Movement, או INM), תנועה פוליטית שמצעה התבסס על קרבתה לערכי מסורת הסוואזי. עם גבור הלחצים להתקדמות פוליטית, הכריז השלטון הקולוניאלי הבריטי על בחירות למועצה המחוקקת של בני הסוואזי, והן נקבעו לאמצע 1964. בבחירות התמודדה תנועת INM מול 4 מפלגות אחרות, ברובן רדיקליות יותר, וזכתה בכל 24 המושבים במועצה.
סווזילנד העצמאית
לאחר שגיבשה את בסיס כוחה הפוליטי, שילבה INM ברעיונותיה רבות מדרישותיהן של המפלגות הרדיקליות יותר, ובראש ובראשונה את הדרישה לעצמאות מיידית. ב-1966 ניאותה הממשלה הבריטית לדון בחוקה חדשה. ועדת חוקה שהוקמה הסכימה על הקמת מונרכיה חוקתית עם שלטון עצמי, לאחר בחירות לפרלמנט שנקבעו ל-1967. ב-6 בספטמבר1968 קיבלה סווזילנד את עצמאותה[2] על בסיס החוקה החדשה.
בבחירות הראשונות לאחר העצמאות, שנערכו במאי 1972, זכתה INM בקרוב ל-75% מקולות הבוחרים וברוב המכריע של מושבי הפרלמנט. מפלגת האופוזיציה NNLC זכתה ב-20% מן הקולות ובשלושה מושבים בפרלמנט. המלך סובהוזה, שראה לצנינים את התחזקות האופוזיציה, החליט לפתור בעיה זו באמצעות ביטול חוקת 1968, פיזור הפרלמנט הבעייתי, וריכוז כל הסמכויות החקיקתיות, הביצועיות והשיפוטיות בידיו. את צעדיו הסביר כסילוק מנהגים פוליטיים פלגניים וזרים, שאינם תואמים את רוח בני הסוואזי ואת אורח חייהם. בכך הפך ממשל סווזילנד למונרכיה אבסולוטית וסמכויות המלך הפכו להיות כמעט בלתי מוגבלות.
בינואר 1979 כונס פרלמנט חדש, שחלק מחבריו היו נבחרים וחלקם האחר מונה בידי המלך. לאחר מותו של המלך סובהוזה ב-1982 ירשה אותו המלכה-העוצרת דזליווה (Dzeliwe). ב-1984 הוביל משבר פנימי להחלפת ראש הממשלה, ובהמשך להחלפת המלכה באחרת – המלכה-העוצרת נטומבי (Ntombi). בנה הצעיר הוכרז כיורש העצר, אך הכוח האמיתי באותה עת היה בידי ה"ליגוגו" – גוף מייעץ עליון המעוגן בשורשים מסורתיים, שראה עצמו כמי שנותן עצות מחייבות למלכה השולטת. ב-1985 הפגינה המלכה את כוחה בסילוק הדמויות הבולטות של הלגוגו. ב-25 באפריל1986 הומלך בנה, ששב מלימודים בממלכה המאוחדת, בשם מסוואטי השלישי. הוא ביטל לחלוטין את הליגוגו, ובנובמבר 1987 נבחר פרלמנט חדש ומונתה ממשלה חדשה.
בשנים 1988-1989 החל להישמע קולה של "התנועה העממית הדמוקרטית המאוחדת", תנועת מחתרת פוליטית אופוזיציונית, בביקורת הולכת וגוברת על משטרו של המלך ובדרישה לרפורמות דמוקרטיות. ביקורת זו החלה לזכות להד ציבורי, ובתגובה יזמו המלך וראש הממשלה דיון ציבורי מתמשך על העתיד החוקתי והפוליטי של המדינה. כתוצאת דיון ציבורי זה אישר המלך שורת רפורמות חוקתיות, שהתבטאו בין היתר בהצבעה ישירה ודמוקרטית יותר בבחירות הכלליות של 1993.
ב-2011 התחוללו הפגנות ומחאות נרחבות בהיקפן על רקע המצב הכלכלי הקשה והעוני הגובר במדינה.
