הטרור ברצועת עזה בשנות ה-70 של המאה ה-20 הוא שם למאורעות שכללו מספר רב של התארגנויות ופעולות טרור בשטח רצועת עזה ובסביבותיה בתקופה זו.

אחרי כיבוש רצועת עזה על ידי ישראל בשנת 1967, נהגה ישראל במדיניות של אי התערבות והותירה את כוחותיה הצבאיים מחוץ לישובי הרצועה, זאת בין השאר על רקע עיסוקה במלחמת ההתשה^[1]. עקב כך, התארגנויות הטרור בשטח זה התגברו, עד למצב שבו הטילה ממשלת ישראל החמש עשרה בראשות גולדה מאיר על פיקוד הדרום למגר את התופעה.

במלחמת ששת הימים עברה רצועת עזה לשליטת ישראל. בשנים שלאחר מכן שרר באזור אי-שקט ביטחוני. משתפי פעולה עם ישראל נרצחו לאור יום, ופועלים מרצועת עזה חששו לצאת לעבודה בישראל מחשש לנקמת ארגוני הטרור. בשנת 1970 נרצחו בפעולות טרור 128 ערבים ו־15 יהודים, ונפצעו 580 ערבים ו־120 יהודים. ב-2 בינואר 1971 נרצחו בפיגוע שני ילדי משפחת ארויו, שעברו ברצועת עזה עם הוריהם. האירוע עורר הלם בקרב הציבור בישראל וגרם לשינוי המדיניות ברצועה.

על אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, הוטלה המשימה למגר את הטרור. שרון הזרים לרצועה כוחות צבאיים שכללו יחידות מובחרות. סריקות נרחבות בוצעו לאורך כל הרצועה. שרון בעצמו יצא לשטח והדריך חיילים כיצד לבצע את המשימות. במשך תקופת המבצע פיתח שרון שיטת לחימה שקרא לה "לחימת גרילה נגד הטרור". בשיטה זאת הוצאו הסיורים הקבועים מהשטח והשטח חולק לגזרות בהן הופקדו צוותים מצומצמים שהיו אחראים לשטח. הצוותים למדו את השטח ואת תושביו היטב, ונעו באופן אקראי ובמסלולים שבחרו לעצמם לכסות את השטח. סיירת שקד הופעלה באופן אינטנסיבי ככוח קומנדו לצייד חוליות מחבלים^[2],

הוקמה סיירת רימון בפיקודו של מאיר דגן לטיפול ממוקד בטרור^[3]. לוחמי היחידה הוכשרו בירי מהיר באקדחים מסוגים שונים ואומנו להגיב מהר תחת אש. על חיילי היחידה הוטל לפעול בשטח הרצועה, בדגש על המרחבים האורבניים, יחד עם אנשי שב"כ, במטרה לאתר, לעצור ולחסל מחבלים^[4]. בשנת 1971 הוביל דגן את לוחמי היחידה במבצע "תעשייה", במהלכו התחזו הלוחמים לניצולי ספינת דיג טרופה שהגיעו מלבנון לרצועת עזה והצליחו להרוג את בכיר המחבלים ברצועת עזה באותה עת^[5].

בנוסף לפעולות המבצעיות וחתירה למגע עם הטרוריסטים, שרון הפעיל את שיטת המקל והגזר על האוכלוסייה: אזורים שקטים עודדו ופותחו, אזורים עם קשר לטרוריסטים לא קיבלו סיוע. בנוסף לכך הוחלפו תעודות הזהות לכל תושבי הרצועה כדי למנוע זיופים. ביולי 1971 נכנסו כוחות גדולים למחנות הפליטים ג'בליה ושאטי, וכ-1,600 משפחות שכללו כ-10,500 איש הועברו לעזה, לאל עריש ומיעוטם לגדה המערבית ונהרסו בתים רבים^[6][7][8].

עד תום שנת 1971 שותק הטרור ברצועה. עד אמצע שנת 1972 נמשך המבצע ובסיכומו נהרגו 180 מחבלים ו-2,000 מחבלים נלכדו. רשימת המבוקשים כמעט ירדה לאפס. מבין ההרוגים דווח על נפגע אחד מתושבי רצועת עזה. כתוצאה מהמבצע הנרחב הבטיחו ראשי האוכלוסייה בעזה שיתוף פעולה נגד המחבלים^[9]. מספר הפיגועים ירד מ-445 בשנה שקדמה לה, ל-60 בלבד ב-1972 ולפיגועים בודדים בשנים שלאחר מכן. עם תום המבצע שקטה הרצועה למשך 15 שנים.

במהלך המבצע נחקרו ונענשו חיילים שהתעללו באוכלוסייה המקומית^[10].

אופי פעולותיו של שרון ברצועת עזה היה שנוי במחלוקת. הרס בתים של פעילי טרור ספג ביקורת מצד השמאל, ומדיניות היד הקשה ספגה ביקורת מצד המושל הצבאי בעזה. שרון הרחיב את מבצע ביעור הטרור לתוככי סיני והתמקד גם בבדואים שדרכם זרם נשק לרצועה. חלק מהבדואים פונה מצפון סיני, ועל כך ננזף שרון על ידי הרמטכ"ל חיים בר-לב, אולם הממשלה גיבתה את הפעולות ולא אפשרה לבדואים שפונו לחזור לאזור. עתירת הבדואים לבית המשפט נדחתה. ראש הממשלה, גולדה מאיר, אמרה בעניין זה "מוקשים ומוות גרועים מפינוי אנשים חפים מפשע מבתיהם".

• יהודה ואלך (עורך ראשי), המערכה נגד הטרור בעזה, אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל עשור שני, עמ' 124.

• אורי מילשטיין, ‏רימון הלם: כך חיסלה ישראל את הטרור ברצועה בשנות ה-70, באתר מעריב אונליין, 23 בינואר 2016