המטרה של החזית הלאומית הייתה לתת רושם שגרמניה המזרחית הייתה דמוקרטיה אשר נשלטת על ידי קואליציה רחבה. למעשה, כל המפלגות ותנועות ההמונים היו משועבדות למפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה והיו חייבות לקבל באופן רשמי עליהן את תפקיד המנהיג שלה כתנאי לקיומן. בבחירות לבוחרים הייתה רק אופציה אחת, הסכמה או דחייה של רשימה יחידה "מאוחדת" של מועמדי החזית הלאומית. שתי מפלגות לווין היו עצמאיות בעבר ושתיים אחרות נוסדו בתמרוץ מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה. חברי מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה ברשימה היו תמיד הרוב מכיוון שרבים מחברי תנועות ההמונים היו גם חברים במפלגה.[1]
בשבועות הקודמים לנפילת חומת ברלין (נובמבר 1989), כמה פוליטיקאים לא ממפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה החלו באופן הדרגתי לבקר את הדומיננטיות של המפלגה. החזית התפרקה בפברואר 1990, חודש לפני הבחירות החופשיות הראשונות בגרמניה המזרחית.
החזית הלאומית הייתה ממשיכת דרכו של "הבלוק הדמוקרטי" אשר נוסד בשטח הכיבוש הסובייטי. החזית עצמה נוסדה ב-30 במרץ 1950. היא פעלה דרך יצירת יחס יציב וכללי של חלוקת כיסאות (בין מפלגות החזית וארגוני ההמונים אשר נשלטו על ידי מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה) אשר נשלח בצורה של רשימה יחידה של מועמדים בכל בחירות לפולקסקאמר. המושבים בפולקסקאמר ניתנו על בסיס של מכסה מאשר על בסיס קולות.[5] מכיוון שלבוחרים הייתה רק האפשרות של אישור או דחיית הרשימה בבחירות "לא כל-כך סודיות", הרשימה "זכתה" עם תמיכה אנונימית "רחבה".[6]
אף על פי שלהלכה בלבד זאת הייתה קואליציה מבוססת ורחבה, במציאות מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה הייתה המפלגה היחידה עם כח אמיתי. בכך שהמפלגה הבטיחה את הרוב הקומוניסטי ברשימות, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה הרכיבה מבעוד מועד את הרכב הפולקסקאמר.
ב-1950 ו-1951, הדחייה הציבורית של הרשימה על ידי כמה פוליטיקאים גרמניים נגמרה בכליאה של כמה מהם על "דחיית החוק האלקטורלי של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" (למשל, מנהיג המפלגה הליברל-דמוקרטית, גותר סטמפל). אף על פי שמפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה נהייתה מפלגה סטליניסטית "מהסוג החדש" ביצירת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, המפלגות האחרות ב"קואליציה" לא התרפסו באופן מוחלט כל הזמן לפקודת המפלגה. עם זאת, החברים האמיצים יותר של המפלגות המרכיבות הודחו, והמפלגות כולן נהיו שותפות נאמנות של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה. עד לזמן זה, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה כבר הספיקה לטהר כמה מחבריה בעלי קו המחשבה העצמאי גם כן. לחזית בנקודה זו היו מאפיינים דומים לארגונים דומים בגוש המזרחי. בשלושת העשורים הבאים, המפלגות המינוריות נאלצו לקבל את "התפקיד המנהיג" של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה כתנאי לקיומן ההמשכי.
