הזכות לעבודה היא אחת מזכויות העבודה כגון הזכאות לעבודה ובחירה חופשית של המקצוע, תנאי עבודה צודקים והוגנים, הגנה מפני אבטלה, שוויון הזדמנויות בעבודה, הגנה סוציאלית וחופש ההתארגנות והשביתה. הזכות לעבוד הכרחית למימוש זכויות אדם אחרות ומהווה חלק בלתי נפרד מהכבוד האנושי. לכל אדם יש את הזכות להיות מסוגל לעבוד, ובכך לאפשר לו לחיות בכבוד. הזכות לעבודה תורמת להישרדותם וקיומם של הפרט ומשפחתו, וככל שהעבודה נבחרת או מתקבלת באופן חופשי יותר, כך היא משפיעה גם על התפתחותו של האדם בקהילה והכרתה בו.[2]
רקע והתפתחויות היסטוריות
הביטוי "הזכות לעבודה" הוטבע על ידי מנהיג סוציאליסטי הצרפתי בשם Lui Blank, לאור המהומה החברתית של ראשית המאה ה-19 והאבטלה הגואה בעקבות המשבר הפיננסי בשנת 1846 שהוביל למהפכות_1848_בצרפת. הוא דרש אספקת עבודה לפועלים מובטלים תמורת שכר מינימום מובטח.[3]
בתקופה זו נקבעה הזכות לעבוד, על מנת לאפשר להמון להגיע לרמת חיים נאותה. זאת מכיוון שעד אז, הייתה שליטה פאודלית מוחלטת ברכוש וההמון נותר חסר כל או תלוי בידי הפאודלים. כך, הזכות לרכוש הייתה דרישה קריטית בחיפוש המוקדם אחר חופש פוליטי ושוויון ונגד שליטה פאודלית ברכוש. כיום, אפליה על בסיס בעלות על רכוש, מוכרת כאיום חמור על הזכות לשוויון בכלל ובפני החוק בפרט. זו מעוגנת בזכויות האדם על ידי כל סעיפי מניעת אפליה בהסכמים הבינלאומיים.[4]
קיימת טענה נוספת שהועלתה על ידי מכון מחקר שמרני אמריקני, כי הביטוי "הזכות לעבוד" הוטבע לראשונה על ידי איש התקשורת האמריקאי ויליאם ראגלס ביום העבודה האמריקאי בשנת 1941, כמאה שנים לאחר הטבעת הביטוי על ידי בלנק.[5]
לאחר התבססותה של הזכות הכללית לעבודה, הוטבע המושג המודרני של זכויות עובדים במאה ה-19, לאחר הקמת איגודים מקצועיים ובעקבות תהליכי התיעוש. תנועות חברתיות לזכויות עובדים כגון הסוציאליסטים והקומוניסטים החלו להופיע בהשראת רעיונות אלו. סוציאליסטים דמוקרטיים מתונים יותר, תמכו באינטרסים של העובדים וזכויותיהם. זכויות עובדים מודרניות התמקדו בתפקיד, בניצול ובצרכים המיוחדים של נשים, ותנועה ומעבר גלובליים של עובדים מזדמנים ומהגרי עבודה.[6]
ישנה סברה נוספת כי הזכות לעבודה במדינות המערב, התפתחה כריאקציה לרעיונות הקומוניסטים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.[7] כך, בשנת 1919 הוקם ארגון העבודה העולמי (ILO) כחלק מחבר הלאומים, במטרה להגן על זכויות עובדים. בהמשך, סונף הארגון לאומות המאוחדות לאחר הקמתו.[8] האו"ם עצמו התייחס לזכויות עובדים בשני סעיפים במסגרת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (סעיפים כ"ג-כ"ד), שהם הבסיס לאמנה לזכויות פוליטיות, חברתיות וכלכליות שנחתמה בשנת 1966 (סעיפים 6-8).[9]
עיגון הזכות לעבודה בדין הבין-לאומי ופרשנויותיו
הזכות לעבודה מעוגנת בדין הבין לאומי במסגרת שני מסמכים מרכזיים: ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משנת 1948 (סעיפים כ"ג-כ"ד), והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966 (סעיפים 6-8). בשני מסמכים אלו מפורטת הזכות לעבוד בסעיפים שונים.
הסעיף השישי המתייחס לזכות הפוזיטיבית של הזכות לעבודה, כלומר פירוט חובתה של המדינה לפעול למימושה של זכותו של כל אדם, להשיג אפשרות להשתכר למחייתו בעבודה שיבחר בה באורח חופשי.
הסעיף השביעי המתייחס לזכותו של כל אדם להנאה מתנאי עבודה צודקים ונאותים, דוגמת שכר הולם, בטיחות ושוויון בתנאי העבודה.
הסעיף השמיני המתייחס לזכותו של כל אדם להצטרף לאיגוד, זכויות איגודים וכן הזכות לשבות.[9]
בדיון ה-35 של וועדת המעקב של האו"ם על האמנה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 2005, ניתנה פרשנות נרחבת לסעיפי האמנה בהקשרי "הזכות לעבוד". זאת, לאחר שנבחנה עמידתן של המדינות החתומות על האמנה. בוועדה זו, ניתנה התייחסות נרחבת ל"נושאים מיוחדים של יישום נרחב", ובכלל זה הזכות לעבוד בקרב אוכלוסיות מיוחדות:[11]
נשים: הוועדה הדגישה את הצורך במערכת הגנה מקיפה למאבק באפליה המגדרית ולהבטיח שוויון הזדמנויות בין גברים ונשים ביחס לזכותם לעבודה, על ידי הבטחת שכר שווה עבור עבודה שוות ערך. בפרט, הריונות אינם יכולים להוות מכשול בפני תעסוקה, ואינם מהווים הצדקה לאובדן תעסוקה.
צעירים: הוועדה הדגישה שהעבודה הראשונה של אדם, מהווה הזדמנות להסתמכות עצמית כלכלית, ובמקרים רבים אמצעי למניעת עוני. לצעירים ובעיקר לצעירות, יש בדרך כלל קשיים גדולים במציאת תעסוקה ראשונית. יש לאמץ וליישם מדיניות לאומית, הנוגעת לחינוך הולם ולהכשרה מקצועית, כדי לקדם ולתמוך בגישה של הזדמנויות תעסוקה לצעירים.
ילדים: הוועדה הדגישה בעיקר הגנה מפני עבודה בכפייה וניצול של ילדים.
קשישים: הוועדה הדגישה את הצורך לנקוט צעדים למניעת אפליה על בסיס גיל בעבודה ובתעסוקה, על מנת לממש אפשרויות תעסוקה לקשישים המעוניינים לעבוד.
נכים: הוועדה גרסה כי "זכותו של כל אחד להזדמנות להתפרנס מעבודתו הנבחרת או מתקבלת בחופשיות" אינה מתממשת, כאשר ההזדמנות האמיתית היחידה הפתוחה לעובדים נכים, היא לעבוד במתקנים "מוגנים" תחת תת-תנאים. עוד היא גרסה כי על המדינות החברות לנקוט צעדים המאפשרים לאנשים עם מוגבלות, להבטיח ולשמור על תעסוקה הולמת ועל התקדמות בתחום התעסוקתי שלהם, ובכך להקל על השתלבותם בחברה.
מהגרים: הוועדה הדגישה את הצורך בתוכניות פעולה לאומיות ושימוש באמצעי חקיקה, לקידום הזכות לעבוד בקרב מהגרי עבודה, על מנת לכבד ולקדם הזדמנות תעסוקתית לאוכלוסייה זו.
הזכות לעבודה במשפט הישראלי
במהלך שנות ה-50 וה-60, הצטרפה ישראל לשורה ארוכה של אמנות בינלאומיות העוסקות בזכויות עובדים. חלק ניכר מהוראות האמנות אומצו בחקיקת העבודה הישראלית. בשנת 1991, הצטרפה ישראל לאמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966, והיא אחת האמנות הבסיסיות של האו"ם בתחום זכויות האדם עליה חתומות כ-150 מדינות. אמנה זו היא המגדירה באופן הרחב ביותר את הזכות לעבודה, לצד זכויות חברתיות וכלכליות אחרות. עם זאת, הוראות האמנה לא אומצו בחקיקה פנימית בישראל ולכן הן אינן מעוגנת בחוק יסוד ואין להן מעמד משפטי מחייב. בישראל קיימת חקיקת עבודה מפותחת, שמרביתה מבוססת על האמנות עליהן חתמה ישראל עד לשנות ה-70' המאוחרות.[12]
ביטוי חשוב להכרה בזכות לעבודה בישראל ניתן לראות בפסיקתו של בית הדין לעבודה במסגרת פרשת לוין, בה ציינה השופטת ברק כי "הזכות לעבוד היא זכות העומדת בנפרד מהזכות להשתכר בכבוד... לעובד לא רק להשתכר בכבוד אלא גם ליהנות מהעבודה, לעסוק במה שהוא מיומן בו, לעסוק במלאכה ולא ללכת בטל".[13] בתוך כך, קיימים מספר פסקי דין משמעותיים נוספים, אשר מבליטים את המתחים והמורכבות הנוגעים לזכות לעבוד בישראל, בדגש על אוכלוסיות מיוחדות.
פס"ד דין בולט הוא פס"ד ליה נאידור נגד חברת החשמל, במסגרתו פתחה הנתבעת קורסים להכשרה מקצועית, ולא אפשרה לתובעת להשתתף בקורס, בטענה שאיננו מיועד לנשים. חברת החשמל נאלצה בהחלטת בית המשפט לפצות את התובעת.[14] דוגמה נוספת לחשיבות הזכות לעבוד למרות שאיננה מעוגנת בחוק באופן רשמי, ניתנת בפס"ד חושאן נגד מדגם ייעוץ ומחקר, בה לטענת התובע הוא הופלה ונפסל מקבלת משרה בשל מוגבלותו. בית הדין האזורי לעבודה קבע כי על הנתבעת לשלם לו פיצויים על אי קבלתו לעבודה.[15]
בנוגע לאוכלוסייה מבוגרת, ניתן לראות בפס"ד קלנר נגד בית הדין הארצי לעבודה, את המגבלה של הזכות לעבוד. ד"ר קלנר רצה להתקבל לתפקיד רופא אחראי במנהל התעופה האזרחי, אך נדחה על ידי הגוף הציבורי. העתירה שהוגשה נדחתה על ידי בג"ץ, אם כי התקיימו דיונים מעמיקים והיא איננה נדחתה על הסף. בג"ץ גרס כי קיים היגיון בהסדר הפרישה הכרונולוגי וגיל הפרישה האחיד הנהוג במדינת ישראל ועל כן קיבל את טיעוני ההגנה מצד המדינה.[16]אכיפה בישראל:
שירות התעסוקה הישראלי מהווה את הגוף הרשמי והמרכזי למימוש "הזכות לעבוד". הארגון הוא תאגיד סטטוטורי, אשר הוקם מכוח חוק שירות התעסוקה (1959), בעקבות חתימתה של מדינת ישראל על אמנה בין לאומית, המחייבת הקמה של שירות תעסוקה ממלכתי ללא תשלום לעובדים ומעסיקים. שירות התעסוקה נתון לפיקוחו של שר העבודה והרווחה ולמועצת שירות התעסוקה.[17] קיימים שלושה גופים נוספים, הלוקחים חלק באכיפת חוקי והסכמי הזכויות לעבודה. האחד הוא בתי הדין לעבודה, האחראים על שיפוט לפי חוקי והסכמי העבודה. גוף נוסף הוא משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, אשר לו הסמכות המדינית לאכוף חוקי עבודה. הגורם השלישי הוא האיגודים המקצועיים, הפועלים בין היתר להבטיח כי החברים בהם ייהנו מהתנאים המובטחים בחוקים ובהסכמים שנקבעו עם המעסיקים. כיום, הגוף הבולט ביותר הוא בתי הדין לעבודה.[12]
בן ישראל, רות, דיני עבודה בישראל, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1989.
דריאנה קמפ, רבקה רייכמן, עובדים וזרים, הוצאת מכון ליר והקיבוץ המאוחד 2007.
יגודה, מ' (2005). הזכות לעבודה וזכויות עובדים במשפט העברי. מכללת הרצוג.
לוין, א' (2017). לידתה של המהפכה. ידיעות ספרים.
Hogler, R.; Shulman, S. (1999). The law, economics, and politics of right to work: Colorado's labor peace act and its implications for public policy. University of Colorado Law Review 70(3), 871-952.
Shermer, E. T. (2009). "Counter-organizing the sunbelt: Right-to-work campaigns and anti-union conservatism". 1943-1958. Pacific Historical Review, 78(1), 81-118.
^Gudmundur, A. Asbjorn, E. (1999). The Universal Declaration of Human Rights: a common standard of achievement. Martinus Nijhoff Publishers. p. 533. ISBN 978-90-411-1168-5
