התכונה ההופכית לתכונה זו היא פוקילותרמיות – טמפרטורת גוף משתנה בהתאם לתנאי הסביבה ("דם קר"). קבוצת בעלי החיים ההומיאותרמים היא פוליפילטית.
מקור החום בגוף
דובים לבנים. רק החום שלהם מאפשר להם לשרוד בקטבים
יצורים הומיאותרמיים הם בעלי קצב מטבוליזם גבוה, שמייצר חום רב בתוך הגוף. כמחצית מהחום מקורו בנשימה תאית, תוך כדי בנית מולקולות ATP, משום שלתהליך ניצול הגלוקוזה יש יעילות של 50% בלבד. 50% נותרים משתחררים בצורת אנרגיית חום. מולקולות ה-ATP מספקות אנרגיה לתהליכים הפיזיולוגיים והמטבוליים בגוף וגם בשלב זה הנצילות האנרגתית היא 50%, והשאר נפלט בצורת חום.[1] ולכן, כדי שתישמר סביבה פנימית קבועה מבחינת טמפרטורה, אצל בעלי חיים אלה התפתח מנגנון לפליטת חום, אפילו כאשר הם נמצאים בסביבה בעלת טמפרטורה גבוהה.
ויסות חום הגוף בתנאי חום
כאשר טמפרטורת הגוף עולה, דם חם זורם דרך ההיפוטלמוס הקדמי. סיבים היוצאים ממנו אל גזע המח ומשם אל מח השדרה מעוררים את המערכת העצבים הסימפתית ואת השרירים הרצוניים. סיבים אחרים מובילים אל אל מרכזי הלב והנשימה במח המארך. התוצאה של כלל גירויים אלה היא פעילות פיזיולוגית מסוגים שונים, הגורמת לירידת טמפרטורת הגוף.[2]
התרחבות כלי הדם ההיקפיים, שגורמת לקרינת חום אל מחוץ לגוף. הגברת זרימת הדם לאזורים היקפיים גם מעלה את הולכת החום לסביבה.
תכונה זו הופיעה כנראה בחלק המאוחר של עידן הטריאס, לפני 223 מיליון שנה. תקופה זו התאפיינה בשינויים תכופים בטמפרטורות גלובליות, וזו גם הייתה תקופה עם הרבה לחות באוויר. תנאים אלה הפעילו לחץ אבולוציוני על בעלי החיים. החוקרים משערים שתכונת ההומיאותרמיות התפתחה תוך פרק זמן של מיליון שנה. זו נחשבת תקופה קצרה במונחים של שינויים אבולוציוניים.
הומיאותרמיות דורשת אומנם השקעת אנרגיה רבה יותר לקיום היום-יומי, אך מצד שני מאפשרת פעילות בלילות, בהן אין מקור חום חיצוני זמין. בנוסף, היא אפשרה ליצורים הומיאותרמיים לחיות באזורים קרים, בתנאים אשר יצורים פויקילותרמיים אינם יכולים להתקיים בהם.
