הוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה (באנגלית: National Advisory Committee for Aeronautics ובקיצור NACA) הייתה סוכנות פדרלית בארצות הברית שנוסדה ב־3 במרץ1915 על מנת להוביל, לקדם ולמסד את המחקר האווירונאוטי בארצות הברית. ב־1 באוקטובר 1958, מכוח חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי, פורקה הסוכנות, ונכסיה, תקציבה ועובדיה הועברו לידי מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי (נאס"א) שרק הוקמה. שם הסוכנות - NACA - היה מבוטא כל אות בפני עצמה ("אן. איי. סי. איי.") ולא כמילה אחת.[1]
הקמה
הכיתוב על הקיר הוא הצהרת השליחות של NACA: "תהיה זו חובתה של הוועדה המייעצת לאווירונאוטיקה לפקח ולכוון את המחקר המדעי על בעיות התעופה במטרה למצוא פתרון מעשי להם..."
NACA החלה כאמצעי חרום במהלך מלחמת העולם הראשונה כדי לקדם את התאום התעשייתי־מדעי־ממשלתי בפרוקייטים צבאיים. היא נבנתה בדומה לסוכנויות אירופאיות בעלות תפקידים דומים, ובמיוחד על מבנה "הוועדה המייעצת לאווירונאוטיקה" הבריטית.
צ'ארלס דוליטל וולקוט, מזכיר מוסד הסמית'סוניאן בין 1907 ל־1927, לקח על עצמו את המאמץ, ובינואר 1915 הציגו הסנטור בנג'מין טילמן ונציג בית הנבחרים ארנסט וו. רוברטס הצעות חוק זהות שהמליצו על הקמת וועדה מייעצת כפי שהתווה וולקוט. לפי הצעת החוק, מטרת הוועדה המייעצת הייתה: "לפקח ולכוון את המחקר המדעי על בעיות התעופה במטרה למצוא פתרון מעשי להם, ולקבוע מה הן הבעיות אותם יש 'לתקוף' ניסויית ולדון בפתרונותיהם וביישומם בשאלות מעשיות". עוזר מזכיר הצי האמריקאי, פרנקלין דלאנו רוזוולט, כתב כי הוא "מאמץ בכל ליבו את העיקרון" עליו התבססה החקיקה. בעקבות כך הציע וולקוט להוסיף את ההצעה למסמך ההקצבות של הצי (Naval Appropriations Bill).[2]
לפי מקור אחד, "חוק ייסוד NACA עבר כמעט ללא הבחנה, כרוכב על מסמך ההקצבות של הצי, שאושר ב־3 במרץ 1915".[3] הוועדה החדשה, שמנתה 12 אנשים (שלא קיבלו תשלום), קיבלה תקציב של 5,000 דולר לשנה (כ־105,000 דולר בדולרים של שנת 2010).
נשיא ארצות הברית וודרו וילסון חתם על החוק באותו יום, שהיה היום האחרון לכהונת הקונגרס האמריקאי ה־63. החוק, בו נכתב כי: ”תהיה זו חובתה של הוועדה המייעצת לאווירונאוטיקה לפקח ולכוון את המחקר המדעי על בעיות התעופה במטרה למצוא פתרון מעשי להם...”, ייסד רשמית את "הוועדה המייעצת לאווירונאוטיקה".[4]
ב־20 בינואר 1920 מינה הנשיא וילסון את חלוץ התעופה אורוויל רייט לוועדה המייעצת. עד לתחילת שנות ה־20 אימצה לעצמה הוועדה משימה חדשה: קידום התעופה הצבאית והאזרחית באמצעות מחקר יישומי שצפה מעבר לצרכים שנדרשו אז. מהנדסי הוועדה ביצעו את המשימה באמצעות אוסף מנהרות הרוח המרשימות שהיו ברשותם, בדיקת מנועים במצב עומד, ומתקני טיסה ניסויית. לקוחות פרטיים וגורמים צבאיים יכלו גם הם להשתמש במתקני NACA, זאת על בסיס חתימת חוזים.
ב־1922 העסיקה NACA 100 עובדים, ועד 1938 עלה מספרם ל־426. בנוסף למשימות פורמליות, עודדו העובדים "להבריח" (לבצע) מחקרים לא־מורשים, ובלבד שלא יהיו "אקזוטיים" מידי. התוצאה הייתה שורה של פריצות דרך משמעותיות, ביניהם "חיפוי NACA" (שנות ה־30), "כנף NACA" (שנות ה־40) וחוק השטחים למטוסים על קוליים (שנות ה־50). "חיפוי NACA" משמש גם כיום במטוסים המתקדמים ביותר כגון ה־F-22 ראפטור.
מצד שני, סירובה של NACA ב־1941 להגביר את מהירות זרימת האוויר במנהרות הרוח שלהם גרמה לעיכוב לוקהיד קורפוריישן בפתרון בעיית הדחיסות (Compressibility) ב־P-38 לייטנינג. מנהרת הרוח בלנגלי, שהייתה בגודל 9.1 על 18 מטרים, פעלה במהירות מקסימלית של 160 קמ"ש, והמנהרות שנבנו במפוט, שגודלן היה 2.1 על 3 מטרים, הגיעו למהירות מקסימלית של 400 קמ"ש. מהירויות אלו נחשבו בעיני מהנדסי לוקהיד חסרי שימוש עבורם. הגנרל הנרי ה. ארנולד תפס את העניין ודחה את התנגדויות NACA למהירויות גבוהות יותר, וכתוצאה מכך בנתה NACA מנהרות רוח חדשות, ביניהן אחת בבסיס מפוט, בגודל 4.9 מטרים, שהגיעה למהירות של 950 קמ"ש בסוף 1942.[5][6]
עם שבירת מחסום הקול על ידי מטוס הניסוי בל X-1, תבעה NACA את הקרדיט על כך, אף על פי שהמטוס הופעל באותה עת על ידי חיל האוויר האמריקאי, ואף על פי שבעת שבירת המחסום הטיס אותו טייס מחיל האוויר. NACA תבעה גם את הקרדיט על המטוס הראשון שהגיע אל גבול החלל - ה־X-15, אף על פי שטס לראשונה רק אחרי ש־NACA כבר פורקה.
הוועדה המיוחדת לטכנולוגיית חלל
חברי הוועדה המיוחדת לטכנולוגיית חלל ב־26 במאי 1958. ראשון מימין הוא מדען הטילים וורנר פון בראון.
ב־21 בנובמבר 1957 ייסד יו דריידן, אז ראש NACA, את "הוועדה המיוחדת לטכנולוגיית חלל" (Special Committee on Space Technology).[7] הוועדה, שנקראה גם "וועדת סטיבר" על שם העומד בראשה - גייפורד סטיבר - הייתה וועדת היגוי מיוחדת שקיבלה מנדט לתאם בין ענפים שונים של הממשל הפדרלי, חברות פרטיות, אוניברסיטאות בארצות הברית ובין NACA, זאת במטרה לרתום את ניסיונם לפיתוח תוכנית חלל לאומית.[8]
ב־4 באוקטובר 1957 שיגרה ברית המועצות את הלוויין המלאכותי הראשון של כדור הארץ - ספוטניק 1. שיגור זה, יחד עם ניסיונות השיגור לחלל הכושלים של ארצות הברית, גרמו למשבר הספוטניק. בעקבות המשבר הוצע חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי, שכלל את איחוד תוכניות החלל הרבות של ארצות הברית, שהופעלו על ידי זרועות הצבא השונות ועל ידי סוכנויות פדרליות שונות, לתוכנית חלל יחידה, שתנוהל על ידי סוכנות חלל חדשה שתוקם. החוק אושר ונחתם על ידי הנשיא דאז דווייט אייזנהאואר ב־29 ביולי 1958. החוק הורה כי החל מה־1 באוקטובר 1958 יועברו כל סמכויות NACA, כולל מתקניה, עובדיה ותקציבה, לידי סוכנות פדרלית חדשה - נאס"א.
.png)
