הוגו גלרט (במקור גרינבאום; בהונגרית: Gellért Hugó; באנגלית: Hugo Gellert; 3 במאי1892 – 9 בדצמבר1985) היה מאייר וצייריהודי-הונגרי-אמריקאי. גלרט היה פעיל רדיקלי וחבר במפלגה הקומוניסטית של אמריקה, ותרם יצירות עבור האקטיביזם הפוליטי בשנות העשרים והשלושים. יצירותיו היו בסגנון ייחודי, והוא נחשב על ידי מבקרי אמנות כאחד היוצרים הפוליטיים הטובים במחצית הראשונה של המאה העשרים.
האיורים שלו פורסמו לראשונה במגזינים הונגריים ואמריקניים קיצוניים. בשנות העשרים עבד גלרט כאמן בצוות המגזין "ניו יורקר" ובעיתון "ניו יורק טיימס".[1]
ביוגרפיה
שנים מוקדמות
הוגו גלרט נולד ב־3 במאי 1892 בבודפשט, שבהונגריה. בשנת 1906 היגרה המשפחה לארצות הברית והגיעה לעיר ניו יורק. הם התיישבו במקום ושינו את שם משפחתם.[2] גלרט למד באקדמיה הלאומית לעיצוב. הוא התחתן עם אישה בשם ליוויה.
אמנות ופוליטיקה
גלרט, סוציאליסט פעיל שהצטרף מאוחר יותר למפלגה הקומוניסטית של אמריקה, ראה בדעותיו הפוליטיות חלק בלתי נפרד מאמנותו. הוא אמר כי "להיות אמן ולהיות קומוניסט זה אותו דבר." הוא השתמש באמנות שלו כדי לקדם את האידיאלים שלו עבור האנשים הפשוטים. חלק גדול מהאמנות שיצר תיארה את מה שהוא ראה בעוולות של הפרדה הגזעית והקפיטליזם. לעיתים קרובות יצירותיו לוו בסיסמאות כהמשך לאיור.
גלרט התנגד למלחמת העולם הראשונה, ופרסם את היצירה הראשונה שלו נגד המלחמה בשנת 1916. עבודתו הוצגה בצורה בולטת הן במגזין המאויר של הפדרציה הסוציאליסטית ההונגרית - ״אלר״ (״קדימה״), וגם במגזין של מקס איסטמן ״ההמונים״ באותה תקופה. [3] הוא גם יצר איורים רבים למגזין ההמשך של איסטמן, "הליברטור", כמו גם בפרסומים שונים של המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית לאחר הקמתה, כמו "הפועלים" והגרסה החדשה של ״ההמונים״. גלרט קיבל תפקיד כאמן בצוות ה"ניו יורקר", בשנת 1925 עבר ל״ניו יורק טיימס״.
בשנת 1927 מונה גלרט למנהיג הארגון האמריקני האנטי-פשיסטי הראשון. בתפקיד זה הוא ארגן הפגנה נגד נשיא ארצות הבריתקלווין קולידג', הוא יחד עם אשתו נעצרו בעת הכניסה לבית הלבן. [4][5]
השער הראשון של המגזין הליברטור, יצר הוגו גלרט, 1918
בשנת 1932המוזיאון לאמנות מודרנית בעיר ניו יורק, שלא חש בנוח עם האישיות והפוליטיקה הציבורית של גלרט, הוציא את עבודתו של גלרט מהאוסף שלו. עם זאת הם נאלצו לשקול מחדש כאשר אמנים אחרים, שרבים מהם לא היו שותפים לאידיאליזם החברתי של גלרט, הגיעו להגנתו כאמנים עמיתים ואיימו לקחת את היצירות שלהם.
בשנת 1934 היה גלרט ממנהיגי "ועד האמנים לפעולה", קבוצה לא פורמלית שהוקמה כדי למחות על מעשה של נלסון רוקפלר שהשמיד את הציור של דייגו ריברה ״בצומת דרכים״ שהיה במרכז רוקפלר. גלרט סייע להקמת מגזין Art Front, שיצא החל מנובמבר 1934 ופורסם בתחילה על ידי איגוד האמנים.
בשנת 1939 עזר גלרט בארגון קבוצות שתמכו במדיניות המלחמה כנגד הפשיזם באירופה, שמנו אלפי אומנים.
מוות ומורשת
גלרט נפטר בעיר פריהולד, ניו ג'רזי ב־9 בדצמבר 1985.
הפרשנויות החברתיות של גלרט, עבודתו ויצירותיו הציבו אותו בין גדולי האמנים החברתיים האמריקאים בעידן ארט דקו, על פי מומחים בתחום. [6]
אחיו ארנסט, גם הוא סוציאליסט, גויס בשנת 1917 אך סירב בטענה שהוא סרבן מצפון. הוא הורשע ונידון למאסר. גלרט נמלט למקסיקו, לאחר שארנסט מת מפצע מירי בכלא בפורט הנקוק, ניו ג'רזי, שנקבע כהתאבדות. אחיהם השלישי לורנס היה אספן מוזיקה; בשנות השלושים תיעד מסורות מחאה בדרום ארצות הברית.[7]
אף על פי שנזכר בזכות אומנותו בדפוס, גלרט צייר גם מספר ציורי קיר ציבוריים. בין ציורי הקיר ששרדו ניתן למצוא את הסדרה המעטרת את הכניסה הקדמית של כל אחד מארבעת הבניינים של חברת דיור פארק סוארד, קואופרטיב לדיור עם 1728 דירות, שנבנה על ידי אברהם קזאן וקרן השיכון המאוחדת. [8]
בשנת 2003 ציורי הקיר האלה הפכו לנושא במחלוקת לאחר שמינהל פרויקט המגורים הנ״ל שעבר לבעלות עסקית פרטית, ניסה להסיר את ארבעת ציורי הקיר הענקיים של גלרט. בטענה שהציורים בסגנון הסוציאליסטי כבר לא מייצגים את האנשים או את שכונת הלואר איסט סייד. מחאות פומביות ואיום בפעולה משפטית ומכשולים אפשריים אחרים, גרמו לעיכוב התוכנית. עדיין ניתן לראות את יצירות האמנות של גלרט בכל אחד מהבניינים.[9]
