הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ הוא ניבעברי המשמש משפט מסכם בהצגת מחלוקת וקורא לפשרה או לתקשורת חיובית, בדרך של הבנה וקבלה הדדית גם אם תעמוד המחלוקת בעינה.
כלומר, ימי התענית של עם ישראל יהפכו לו לימי חג. משמעותו הפשטנית של הפסוק: אף שלפי אמות המידה של אמת וצדק, ראוי עם ישראל לגלות שגלה לאחר חורבן בית ראשון, אשר הצומות הנזכרים נקבעו לזכרו; אך בבוא היום, ה' יטה חסד לבני עמו ויעשה עימם שלום, וימי התענית ייהפכו לימים טובים[1].
כל מקום שיש אמת, אין שלום. וכל מקום שיש שלום, אין משפט. ואיזהו משפט אמת? – שיש בו שלום. הוי אומר זה הביצוע (פשרה).
— תוספתא סנהדרין, פרק א' הלכה ג'
כלומר, כאשר אדם נוקט גישה של "ייקוב הדין את ההר", קרי ראיית האמת המוחלטת בלי אפשרות להתגמש או לראות את הדברים בנקודת מבט רחבה יותר, ייתכן מצב שבו אומנם האמת והמשפט ימוצו עד תום, אך השלום בין הניצים יירמס. לפיכך, הפתרון החז"לי המוצע הוא עריכת פשרה.
ואולם, מטבע הדברים יש אמיתות שאינן יכולות להגיע לידי פשרה. במקרים כאלו השאיפה היא להגיע למצב שבו יוכל כל צד להביע את האמת הפנימית שלו, תוך כדי שמירה על סגנון ביטוי הולם ויחסי שלום ואחווה. לפיכך מציבים חז"ל גבולות ויכוח ברורים, השוללים כשלים לוגיים וטענות אד הומינם. חז"ל אף מרחיקים לכת ומספרים[2] כי אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בהלכות הנוגעות לשאלות של גילוי עריות ופסולי חיתון, לא נמנעו מלקיים קשרי נישואין זה עם זה, ”אלא נהגו האמת והשלום ביניהן, שנאמר: 'והאמת והשלום אהבו'”. כלומר, אף שכל אחד מהצדדים ביטל את דברי חברו על פי הבנתו השכלית והאמת הפנימית שלו, לא דחה הוא את בר הפלוגתא עצמו אלא רק את דעותיו, ולא נתן להן להשפיע על יחסי הקרבה והחברות[3].
הניב משמש לתיאור שני צדדים המחזיקים לאחוז כל אחד בדעתו שלו, אך למרות חילוקי הדעות, הם מכבדים את זולתם ושומרים עמו על יחסי שלום, אהבה וידידות. לעיתים משמש המשפט כקריאה לפשרה או לשמירה על יחסים הוגנים למרות מחלוקת, ולעיתים כחלק מהודעה על סיום מחלוקת בדרכי שלום. נשיא מצריםאנואר סאדאת ציטט מן הפסוק בסֵיפָא של נאומו בירושלים ב-20 בנובמבר1977, שקדם לחתימת הסכם השלום בין ישראל למדינתו: ”באתי למסור את השליחות ומסרתי את השליחות. ואתם, קִראו את דברי האלוהים, כפי שאֲמָרָם זכריה נביאו: 'והאמת והשלום אהבו'”.[4] ראש הממשלה מנחם בגין גם הוא ציטט את הניב בסיום נאומו באותו מעמד: ”אשא תפילה, שאלוהי אבותינו המשותפים יתן בנו חכמת הלב הדרושה כדי להתגבר על קשיים ומכשולים, על דברי הסתה ופגיעה; ובעזרת השם נגיע ליום המיוחל, שאליו כל עמנו מתפלל – השלום. כי אמנם כן נעים זמירות ישראל אמר: "צדק ושלום נשקו" . והנביא זכריה: "והאמת והשלום אהבו"”[5].
הביטוי מופיע גם בתפילת "הנני העני ממעש", שהיא תפילתו של שליח הציבור לפני תפילת מוסף של הימים הנוראים, בה מופנים תחנוני החזן כלפי ה' שיקבל את תפילתו למרות חטאיו וחטאי קהל המתפללים, ינהג בהם בחסד וברחמים על אף שעומדים הם בדין, ולא יחדל מלאהוב אותם.
