האיגוד הבינלאומי של עובדי תעשיית בגדי הנשים (באנגלית: International Ladies' Garment Workers' Union (ILGWU)) היה איגוד עובדים ועובדות אמריקני שפעל בתעשיית הטקסטיל האמריקנית. האיגוד היה בין האיגודים הגדולים בתעשייה האמריקנית ושיחק תפקיד מפתח בהתפתחות תנועת העבודה האמריקנית בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. בשיאו מנה האיגוד כ-450 אלף עובדים.
בשנות ה-90 התאחד עם איגוד עובדי הביגוד והטקסטיל המאוחד(אנ'), כשהגוף המאוחד נקרא איגוד עובדי המחט, התעשייה והטקסטיל (UNITE), אשר ייצג כ-250 אלף עובדים. בשנת 2004 התאחד עם איגוד עובדי המלונות והמסעדות (HERE), וכיום הוא מכונה UNITE HERE (אנ').
הקמה
ה-ILGWU נוסד ב-3 ביוני 1900 בעיר ניו יורק על ידי 11 נציגים של מספר איגודים מקומיים ממרכזי התעשייה הגדולים של הענף: העיר ניו יורק, פילדלפיה, בולטימור, וניוארק, עם כ-2000 חברים בכולם יחד - רובם מהגרים יהודים בעלי אוריינטציה סוציאליסטית.[1] האיגוד צמח במהירות בשנים הבאות אך החל לקפוא כאשר ההנהגה השמרנית העדיפה את האינטרסים של עובדים מיומנים ובעלי מקצוע, כמו חותכים על פני האינטרסים של התופרות והעובדות הפשוטות, שרובן ככולן היו נשים, בעיקר מהגרות יהודיות, איטלקיות ופולניות - שלחלקן היה רקע בפעילות איגוד מקצועי עוד בבונד באירופה, ורבות מהן היו בעלות נטיות סוציאליסטיות ואנרכיסטיות חזקות.
בסוף העשור הראשון ובתחילת העשור השני של המאה ה-20 חלה עליה חדה במספר החברות באיגוד כתוצאה משתי שביתות המוניות מוצלחות בעיר ניו-יורק, שהובלו בעיקר על ידי נשים. השביתה הראשונה, ב-1909, אשר זכתה לשם 'התקוממות ה-20,000' ואשר נמשכה כשלושה עשר שבועות. המאבק החל בשביתה שפרצה במפעל החולצות טריאנגל, והעובדות השובתות פנו לאיגוד בדרישה לקיום שביתת סולידריות ענפית. בפגישת האיגוד דיברו אנשי הנהגת האיגוד על הצורך הכללי בסולידריות, אולם קלרה למליך הובילה קריאה והצבעה לפתיחה בשביתה כללית. בסופו של דבר, בתוך יומיים שבתו בין 20 ל-32 אלף עובדים בענף הטקסטיל בניו-יורק - רובם נשים צעירות ומהגרות. השביתה הוכיחה את האפשרות לארגן גם ציבור עובדות מוחלש זה, זאת על אף התנכלות משטרתית שהעובדות השובתות סבלו ממנה, ובריונים שנשכרו על ידי בעלי המפעלים.
האיגוד והשביתה נתמכו גם על ידי קבוצת נשים רפורמיסטיות עשירות, אשר כונו 'נשות המינק' בהן פרנסס פרקינס, אן מורגן(אנ') ואלווה בלמונט(אנ'), אשר תמכו במאבקן של העובדות ממעמד הפועלים, והעמידו משאבים לטובתו. תמיכתן נתקבלה בקרב הפועלות ברגשות מעורבים. אמה גולדמן אמרה לעיתונות כי "אם השביתה תצליח, זה יהיה בזכות השובתות ולא משום שנעזרה בגברות עשירות".
בסופו של דבר, הצלחת השביתה הייתה חלקית, כשברבים מהמפעלים נחתמו הסכמים לשיפור שכרן ותנאי עבודתן של העובדות - אולם מבלי להכיר ביציגות האיגוד, כשמפעל טריאנגל שבו החלה השביתה, סירב לחתום על הסכם כלל. עם זאת, השביתה רשמה לזכות האיגוד הישג חשוב, עודדה עובדים נוספים בתעשייה לפעול לשיפור תנאיהם והסבה את תשומת הלב הציבורית לתנאי העובדות בסדנאות היזע. בעקבות השביתה, נרשמו כ-20 אלף עובדות טקסטיל כחברות חדשות בסניף המקומי 25 שהפך לשלוחה המקומית הגדולה ביותר של ה-ILGWU.
מספר חודשים לאחר שביתה זו, ב-1910, הוביל ה-ILGWU שביתה גדולה אף יותר, שנקראה מאוחר יותר "המרד הגדול", של כ-60 אלף עובדי טקסטיל במנהטן.[2] לאחר חודשים של מאבק, חברים בולטים בקהילה היהודית, בראשות לואי ברנדייס, תיווכו בין ה-ILGWU לבין התאחדות התעשיינים. המעסיקים זכו בהבטחה לשקט תעשייתי ולהסדרת טענות בבוררות ולא באמצעות שביתות במהלך תקופת ההסכם. בעקבות כך הוקמו המועצה המשותפת לבקרה תברואתית, ועדה לתלונות ומועצת בוררות.
ב-25 במרץ 1911 פרצה שריפה במפעל החולצות טריאנגל ובה נהרגו 146 עובדים, רובם נשים צעירות מהגרות עבודה. רבות מהעובדות במפעל לא יכלו לברוח מהאש, שכן דלתות המפעל היו נעולות במטרה למנוע מהן לקחת הפסקות לא-מאושרות מעבודתן. בהלוויית הקורבנות לקחו חלק למעלה מ-100 אלף איש.
לשריפה הייתה השפעה חזקה על מעמד העובדים בניו יורק, והיא הקצינה את עמדותיהם של חלק מחברות האיגוד, דוגמת רוז שניידרמן שבנאום אספת הזיכרות לנספות ב-2 באפריל 1911 אמרה "ניסינו אתכם האזרחים. יש לכם כמה דולרים עבור האמהות, האחים והאחיות הדואבות כמתנת צדקה. אבל בכל פעם שהעובדות יוצאות בדרך היחידה שהן מכירות כדי למחות נגד התנאים הבלתי נסבלים - היד החזקה של החוק רשאית ללחוץ עלינו בכבדות".
מנגד, גורמים אחרים באיגוד הגבירו בעקבות השריפה את קשריהם עם רפורמיסטים מטמאני הול כמו אל סמית, פרנסס פרקינס ונשות המינק במטרה לדחוף שינויי רגולציה, חקיקה ופיקוח על תנאי העבודה והבטיחות במפעלים. הקשרים שטווה האיגוד בתקופה זו עם רפורמיסטים ופוליטיקאים נמשכו לאורך כ-40 שנים עד תקופת הניו-דיל.
צמיחה ומתחים
שביתת עובדות טקסטיל 1955
ה-ILGWU הצליח למנף את הניצחונות שלו בתחילת העשור השני של המאה ה-20 ולארגן כ-90% מעובדי תעשיית הביגוד בניו-יורק. כשהוא מביא לחתימת הסכמים נוספים המשפרים את תנאי העבודה, ומקים קופת ביטוח אבטלה לחבריו ב-1919.
במקביל החלו להתגבר המתחים הפנימיים באיגוד. ב-1919 התפצלה המפלגה הסוציאליסטית האמריקנית כשהאגף השמאלי שלה עזב כדי להקים מפלגות קומוניסטיות שונות שבסופו של דבר התאחדו למפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. גם גורמים אנרכיסטיים הקשורים ל-IWW קראו תיגר על מבנה קבלת ההחלטות הדמוקרטי של ה-ILGWU, שהעניק לכל סניף קול שווה בבחירת ההנהגה, ללא קשר למספר העובדים שהסניף ייצג וכן על ההסכמות שהשיגה הנהגת האיגוד עם ארגוני המעסיקים. פעילי השמאל הרדיקלי, הקומוניסטים והאנרכיסטים, החלו לבנות את כוחם בקרב ציבור העובדים חברי האיגוד על רצפת הייצור. המפלגה הקומוניסטית לא התערבה בפוליטיקה של ILGWU באופן מאורגן בשנים הראשונות לקיומה, אך בסביבות שנת 1921 זכו חבריה בבחירות בכמה מסניפים החשובים ביותר ב-ILGWU, במיוחד בניו יורק, וקיוו להרחיב את השפעתם. לאורך שנות ה-20 התמודד האיגוד עם מתחים בין הגורמים השונים הפועלים בו - סוציאליסטים, קומוניסטים ואנרכיסטים.
בסוף שנות ה-20, החל ה-ILGWU להתמקד בגיוס נשים אפרו-אמריקאיות. פלוריה פינקני, תופרת מקונטיקט שהתגוררה בברוקלין, הייתה בין מובילות המהלך. פינקני דיברה בשנת 1929 לצד פיליפ רנדולף, נשיא ה-Brotherhood of Sleeping Car Porters, האיגוד המקצועי השחור הראשון בארצות הברית, בכינוס ה-ILGWU בהארלם, כשהיא מתמקדת בחשיבות של גיוס נשים שחורות לשורות האיגוד המקצועי.
דייוויד דובינסקי עם ג'ון פ. קנדי.
בין השנים 1932 עד 1966 הנהיג את האיגוד דייוויד דובינסקי. עלייתו הייתה לאחר כישלון שביתה שהוכרזה בלחץ גורמי השמאל הקומוניסטים והאנרכיסטים באיגוד ביולי 1926, אשר החלישה את הכוחות השמאליים הרדיקליים בהנהגת האיגוד. כהונתו התאפיינה בריכוזיות - ועל אף שלמעלה משני שלישים מחברי הארגון היו נשים, מספרן בהנהלת האיגוד היה זניח.
השפל הגדול בארצות הברית השפיע מאוד על האיגוד ומספר חבריו ירד לכ-25 אלף בשנת 1932, כשחברות טקסטיל מאורגנות רבות נסגרו, חברות אחרות הפרו את ההסכמים הקיבוציים וארגון העובדים הפך למורכב בתנאי שוק העבודה הקשים. האיגוד החל להתאושש לאחר בחירתו של פרנקלין רוזוולט לנשיאות ארצות הברית ולאחר העברת החוק הלאומי להתאוששות תעשייתית של 1933 (אנ'). ב-1935 מנה האיגוד כ-150 אלף חברים - רובם בערים תעשייתיות גדולות כמו ניו-יורק, שיקגו, ופילדלפיה. ב-1947 מנה האיגוד כבר-337 אלף חברים ב-209 ערים ועיירות ברחבי ארצות הברית, כשהוא מרחיב את השליטה שלו בחוף המזרחי ובמערב התיכון. גם הדמוגרפיה של האיגוד השתנתה בשנות ה-40 כשגייס לשורותיו עובדות ממוצא מקסיקני בלוס אנג'לס וטקסס, עובדות סיניות אמריקניות בסן פרנסיסקו, ועובדות אפרו אמריקניות ופורטוריקניות בניו-יורק.[3]
כאיגוד תעשייתי מרכזי שהיה בין מקימי פדרציית האיגודים AFL, ושל מועצת האיגודים התעשייתיים (CIO) בתוכו, היה האיגוד מעורב בקידום תהליכי התארגנות גם בענף הפלדה בתקופת השפל הגדול ולאחריה, ענף שאיגוד מיליוני עובדים, רבים מהם מהגרים, בשכר נמוך.
לינדון ג'ונסון פוגש חברות באיגוד
החל משנות ה-30 נעשה האיגוד מעורב יותר גם בפוליטיקה המפלגתית. אנשי האיגוד היו מזוהים על פי רוב עם המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות, כך למשל תמך האיגוד בפרנקלין רוזוולט. ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון התארחו אף הם באירועים של האיגוד. לצד זאת היה האיגוד מעורב גם במפלגות כגון המפלגה הסוציאליסטית ולאחר מכן המפלגה הליברלית בניו-יורק ופעל מול הקונגרס לקידום חקיקה של חוקי עבודה.[1]
בזירה הבינלאומית פעל האיגוד עם ועדת העבודה היהודית ומועצת העבודה האיטלקית אמריקאית כדי להתנגד לעליית הפאשיזם והנאציזם באירופה, סייע למהגרים.[1]
שנות ה-70 וה-80
החברות באיגוד לאורך השנים
עם ירידת היקף תעשיית הטקסטיל והביגוד בארצות הברית, נחלש גם האיגוד. החל מ-1957 קידם האיגוד סימון מוצרים ב'תווית האיגוד' וקריאה לרכוש מוצרים מחברות אמריקניות מאוגדות. בשנות ה-70 הורחב הקמפיין באופן משמעותי בין היתר באמצעי התקשורת ההמוניים בדפוס, רדיו וטלוויזיה, וביקש לסמן את רכישת מוצרי החברות המאורגנות כסמל לאיכות ולתמיכה בעובדים אמריקנים. בין היתר נכתב שיר, "Union Label", עם מילים מאת פולה גרין ולחן של מלקולם דודס, אשר בוצע על ידי מקהלת האיגוד.
בנוסף פעל לקידום שיתופי פעולה עם התעשייה ולקידום תמיכה ממשלתית בתעשיית הטקסטיל המקומית. בשיתוף פעולה של האיגוד, המעסיקים והממשלה הוקמו מספר ארגונים שמטרתם הייתה לשפר את ביטחונם התעסוקתי של עובדי ענף הטקסטיל, בהם תאגיד ההכשרה והמחקר לתעסוקה (AJTRC) שנתמך על ידי משרד העבודה האמריקני, התאגיד לפיתוח תעשיית הבגדים (GIDC) והמועצה לאופנה אמריקאית (CAF), כולם סיפקו הכשרה לעובדים, ובמקרים מסוימים, ייעוץ הנדסי ליצרנים.[1]
החל משנת 1983 קידם האיגוד את פרויקט לליווי וייעוץ לעובדים בנושאי הגירה והתאזרחות, ובשנת 1986 הוכר הפרויקט כגורם לאומי מוכר המוסמך לסייע לחברי האיגוד ולמשפחותיהם בניהול משא ומתן מול מערכת ההגירה האמריקנית במטרה להשיג את התיעוד הנדרש כדי להישאר בארצות הברית באופן חוקי. בנוסף למתן שירותים משפטיים מקיפים, הפיץ פרויקט ההגירה גם מידע על זכויות מהגרים על פי חוק, וכן הציע תוכניות חינוכיות בנושאי אזרחות ולימודי אנגלית. במסגרת הפרויקט נאבק האיגוד גם על זכויותיהם של עובדים לא מתועדים, וכן פעל במישור הפוליטי, נאבק בהצעות חקיקה נגד מהגרים ותמך בקואליציה הלאומית לפליטי האיטי.[1]
האיחוד עם ACTWU
לאורך שנים ארוכות האיגודים בענף תעשיית הבגדים לנשים והאיגודים בענף תעשיית הבגדים לגברים פעלו בנפרד, וזאת על רקע פערים פוליטיים בין מנהיגי האיגודים וכן הבדלים בתהליכי העבודה ואופן התמחור של עבודות הגזירה, והשפעת השינויים העונתיים באופנה שהייתה חזקה יותר בענף בגדי הנשים.
ה-ILGWU איגד את עובדי תעשיית בגדי הנשים, ואילו עובדי תעשיית בגדי הגברים אוגדו על ידי איגוד עובדי הביגוד והטקסטיל המאוחד (ACTWU). ה-ACTWU עצמו, שהיה האיגוד הגדול בענף הטקסטיל, היה מורכב מאיחוד משנת 1976 של שני איגודים: איגוד עובדי הביגוד של אמריקה (ACWA) שהוקם ב-1914, ומאיגוד עובדי הטקסטיל של אמריקה (TWUA) שהוקם בשנת 1939.
באמצע שנות ה-90, על רקע המשך שקיעת ענף הטקסטיל בארצות הברית, החליטו ה-ILGWU וה-ACTWU להתאחד, והאיחוד אושר בדירקטוריון שני האיגודים בפברואר 1995. האיגוד החדש, נקרא איגוד עובדי תעשיות המחט והטקסטיל (Union of Needletrades, Industrial and Textile Employees - UNITE). בעת הקמתו עמד בראשו נשיא ILGWU לשעבר ג'יי מזור, והוא מנה כ-250 אלף חברים בארצות הברית, קנדה ופוארטו ריקו.[1]
בשנת 2004 התאחד האיגוד פעם נוספת עם איגוד עובדי המלונות והמסעדות (HERE) וכיום הוא מכונה UNITE HERE.
.jpg)
.jpg)
