יצירותיה של שנהב עוסקת, ברובן, ביחסי הגומלין שבין האדם והטבע ובמורכבות הנגזרת ממעמדו של האדם כשולט וכנשלט בהקשרים ארכאולוגיים, אקולוגיים, פוליטיים וחברתיים. הנושאים שבהם היא מטפלת מאופיינים בגוון אפוקליפטי, בין אם אלה סיטואציות של עימותים אלימים: מלחמה במזרח התיכון או סיפורים מהתנ"ך שבמרכזם קונפליקט, ובין אם זה חורבן וכיליון בהקשר אקולוגי אוניברסלי. בכל אלו, היא בוחנת את הפרדוקס המאפשר את קיומן הבו-זמני של אכזריות, אלימות וכוחנות לצד רוך, חמלה ואנושיות.
עיסוקה המתמשך בקונפליקטים בא לידי ביטוי לא רק במישור רעיוני אלא גם בבחירת החומרים שאיתם היא עובדת, ביניהם ספוג, פחם, חרוזים, פייטים, בדים, פלסטיק, ועוד.
תערוכתה "D.O.A" (2015), היא מיצב המתאר את סביבת מגוריו של צייד, עשוי כולו מספוג צהוב וחיוור ובו בקתה של הצייד על תכולתה מרובת פרטים, כגון: רובים, סכינים, גרזינים, בעלי החיים הניצודים, שולחן המטבח שלו, מדפים ושאריות מזון שכמו נותרו על השולחן בטרם עזב. הכל מפוסל בדייקנות, תוך הדגשת הניגוד שבין רכות החומר לבין נוקשות החפצים הדוממים העשויים ממנו.[1]
בתערוכתה "מרכבה" (2019) בנתה שנהב טנקמרכבה גודל ממדים מספוג, הנראה כפורץ את קיר הגלריה וכובש כמעט את כל החלל. כלי מלחמה זה נחשב לאחד המתקדמים בעולם עתיר טכנולוגיה וכישורים מבצעיים ומשימתו הרס והשמדה. אלא שהחומריות המסיבית מקבלת כאן תפנית והופכת אוורירית, כמעט כזו שמגע קל ימוטט אותה. ההיפוך שבין התוקפנות והאלימות שמייצג כלי המלחמה לעומת המסה והמוצקות, שניטלו ממנו, יכולת התפקוד ההרסנית שנוטרלה, כושר המיגון שנחשף לפגיעות, הריקון מכל פונקציה שיכולה לאותת עוינות מיליטנטית. כל אלו מוקצנים עד לאבסורד.[2] נראה ששנהב מאתגרת את המתבונן להשתאות מול שונות זו של האובייקט, האדיש והתלוש, באירוניה וגם בכובד ראש.
