בהלכה, הכלל דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה הוא כלל האומר כי כאשר יש שטח קטן הסמוך לשטח גדול ואין ביניהם מחיצות - שכך שללא הכלל היינו אמורים להחשיב את שני החלקים כשטח אחד גדול, ומחדש הכלל שלשטח הגדול יש השפעה על השטח הקטן, אך לשטח הקטן לא תהיה השפעה על השטח הגדול.

המקור לכלל זה נלמד ממשנה במסכת עירובין^[1] המתייחסת לחצר גדולה שמחיצתה נפרצה לקטנה בפרצה של עשר אמות ונחשבת כפתח, שהחצר הגדולה מותרת בטלטול, כי אינה פרוצה למקום האסור לה במילואה, אך החצר הקטנה אסורה בטלטול כי היא נחשבת ל"חצר שנפרצה במלואה למקום האסור לה", כלומר מכיוון שאין כל מחיצה בינה לחצר השנייה (שהרי המחיצה של החצר הגדולה היא רק מחוץ לשטח החצר הקטנה) נחשבת החצר הקטנה כמחוברת לחצר הגדולה, ומכיוון שתושביה לא עירבו יחד עם תושבי החצר הגדולה, אוסרים תושבי הגדולה את הטלטול בחצר הקטנה, אך ההפך - לא; אין תושבי החצר הקטנה נחשבים כמתגוררים בחצר הגדולה.

בבית מדרש שבו ישבו רבה, רבי זירא ורבה בר רב חנן - מגדולי האמוראים של הדור הרביעי, ולפניהם ישב אביי - מי שעתיד להיות גדול האמוראים בדור החמישי וראש ישיבת פומבדיתא, הם למדו ממשנה זו, כי "דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה".

לכלל זה השפעה על הלכות רבות:

• בעניין כלאיים: התורה אוסרת לזרוע בספר ויקרא בפרשת קדושים נאמר:

"אֶת-חֻקֹּתַי, תִּשְׁמֹרוּ--בְּהֶמְתְּךָ לֹא-תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא-תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז, לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ."

— ויקרא יט, יט

אסור לזרוע חרצן ענבים עם שני מיני זרעים אחרים של תבואה, קטניות או ירקות, וכן אסור לזרוע בסמוך לגפן או לכרם זרעים אחרים של תבואה, קטניות או ירקות. אם זרע שני מיני זרעים במקום אחד, ללא גדר מפסיק ביניהם, נאסרים הזרעים, וכאמור בפסוק: "פן תקדש המליאה", והם טעונים שרפה.

ההלכה אומרת, שאם יש גדר בין הזרעים לגפן, אין הדברים נחשב לכלאיים, ואין נאסרים הפירות. השאלה היא מה תהיה ההלכה אם יש חלקת שדה קטנה הסמוכה לחלקת שדה גדולה, במקרה כזה, לפי כלל זה, אם יהיו גפנים בשטח הגדול, אסור יהיה לזרוע זרעים בחצר הקטנה, שכן נחשב הדבר כאילו בקטנה ישנן גפנים יחד עם זרעים, ואם זרע הזרעים אסורים, והגפנים מותרים, שכן אין בכוח השטח הקטן להשפיע על השטח הגדול, וכאשר ההתייחסות היא אל הגפנים שבשטח הגדול אין לזרעים שבשטח הקטן השפעה עליהם.

• בהלכות גט: ההלכה היא שכאשר אדם רוצה לגרש את אשתו, הוא לא חייב לתת לה את שטר הגט בידיה, והוא יכול להסתפק בזריקת הגט לשטח השייך לה אם היא נמצאת בו באותה שעה^[2]. השאלה היא מה תהיה ההלכה אם זרק אדם גט לתוך שטח קטן הצמוד לשטח גדול שבו עומדת האשה או ההפך; לפי הכלל, אם האשה היא בשטח הגדול והגט בשטח הקטן, לא יחשב הגט כאילו הגיע ליד האשה ואינה מגורשת, שכן אין לשטח הקטן השפעה על הנמצא בשטח הגדול, אבל אם האשה הייתה בשטח הקטן והגט נזרק לתוך השטח הגדול תחשב האשה כמגורשת.

• בהלכות תפילה בציבור: אם היה ציבור בחצר הגדולה ושליח ציבור עומד בחצר הקטנה, יוצאים הציבור ידי חובתן, שכן נחשב הדבר כאילו שליח הציבור עומד בחצר הגדולה, אבל אם השליח ציבור בחצר הגדולה והציבור בשטח הקטן, לא ניתן להחשיב את שליח הציבור כעומד בשטח הקטן.

ההסבר לכך מוסבר בפירוש רש"י לתלמוד, שלפי כלל הרוב לא ייתכן שתהיה השפעה לרוב על המיעוט, ומכיוון שכך לעולם לא יהיה ניתן להחשיב את הציבור כאילו נמצא בשטח שבו נמצא השליח ציבור, אלא דווקא ההפך. מכיוון שכך, כאשר הציבור נמצא בשטח הקטן, לא יהיה ניתן לומר שהציבור נמצא כביכול בשטח הרחב יחד עם שליח ציבור, מהסיבה המוזכרת. וגם לא ניתן לומר שהשליח ציבור נמצא בקטן, כי אין לשטח הקטן השפעה על השטח הגדול לפי הכלל "דיורי גדולה בקטנה" וכו'. ודווקא כאשר הציבור בשטח הקטן, ניתן לומר כאילו השליח ציבור נמצא גם הוא יחד עם הקהל בשטח הגדול, שהרי "דיורי גדולה בקטנה".

כך גם נפסק להלכה ברמב"ם^[3], ובשולחן ערוך^[4].

• תפילה במקום שיש בו צואה: על פי ההלכה אסור להתפלל במקום שיש בו צואה. אם יש צואה בחצר הגדולה אסור לקרות קריאת שמע בקטנה, כי ככל שהדבר נוגע להשפעה על החצר הקטנה, ניתן להחשיב את שני החצירות לאחת, אך אם יש צואה בקטנה מותר לקרות קריאת שמע בגדולה. כך גם נפסק להלכה^[5].

על הלכה ספיציפית זו, חולק האמורא אביי, והוא סובר שלא ייתכן שמחיצה תשפיע לאסור, מחיצה היא הלכה המתרת פעולות שנאסרו, אך לא ייתכן שהמחיצה תאסור פעולות שהותרו ללא המחיצה.