דיון אזרחי (מכונה גם סדר דין אזרחי או הליך אזרחי) הוא מכלול הדינים המסדירים את האופן בו מתנהל ההליך (פרוצדורה) של המשפט האזרחי. הליכים אזרחיים מתחילים, לרוב, עם הגשת כתב טענות ועשויים להימשך עד לאחר שלב הערעור. לעומת זאת, סדר הדין הפלילי מסדיר את ההליכים בהם המדינה, לרוב, היא הפותחת את ההליך נגד האזרח וזאת עקב עילה פלילית, לא אזרחית.

בישראל, דבר החקיקה העיקרי המסדיר את סדר הדין האזרחי הוא תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, שאותן התקינה שרת המשפטים איילת שקד לפי הסמכות שהעניק לה חוק בתי המשפט. התקנות הנוכחיות נכנסו לתוקפן ביום 1 בינואר 2021.

הפרוצדורה, או "ההליך", הוא הענף המשפטי שאינו עוסק במהותן של הזכויות המשפטיות, כי אם בדרכים בהן ניתן לקבל הכרעה במקרה של סכסוך משפטי. הענף אינו עוסק בשאלה "מי צודק?", "לטובת מי נוטה הדין?", "מי אחראי לנזק שנגרם?", "מי הפר את החוזה?" אלא בשאלות כגון "את מי ניתן לתבוע?", "באיזה סוג של תביעה מדובר?", "לאיזה בית משפט יש להגיש את התביעה?".

ענפי המשפט המהותי, כגון דיני חוזים, או דיני הנזיקין אינם נותנים תשובות לשאלות אלו, אלא מתווים לשופט בפניו מובא המקרה את הכללים המשפטיים לפיהם יש להכריע בדיון. כיצד להביא את העובדות בפני השופט, ומהו ההליך בו יכריע בהן, זהו עניינו של המשפט הדיוני, ובמידה רבה שייכים אליו גם דיני הראיות.

חשיבות המשפט הפרוצדורלי אינה פחותה מחשיבותו של המשפט המהותי. אדם הנתבע על הפרת חוזה, לדוגמה, אם לא יגיש כתב הגנה לבית המשפט במועד, עלול להפסיד במשפט ולהיות מחויב בפיצויים כבדים, גם אם יש בידו הוכחות טובות לכך שלא הפר את החוזה. טעות טכנית בכתב אישום או בניהול ההליך עלולה להביא לזיכויו בדין אף של הרוצח האכזר ביותר.

לסיכום נקודה זו, חשוב לזכור כי גם אם מבחינה מהותית עומד הדין לצידו של צד להליך מסוים, עדיין עליו להקפיד על כל כללי המשפט הדיוני על מנת לזכות בדינו.

במסגרת ההליך מתבררות בין היתר הסוגיות הבאות:

• שאלת הסמכות - הסמכות הבינלאומית (האם ניתן להגיש את התביעה במדינת ישראל?), הסמכות המקומית (היכן תוגש התביעה? בעפולה, בתל אביב או באילת?) והסמכות העניינית (לאיזה בית משפט או בית דין יש להגיש את התביעה - בית המשפט המחוזי? בית משפט השלום? בית המשפט למשפחה? בית הדין הרבני?). בית משפט או בית דין לא ידון בעניין שאינו בסמכותו, מלבד מקרים נדירים בהם יפעל באמצעות "סמכות נגררת".
• זהות בעלי הדין - שאלה שיש להשיב עליה בכל משפט היא מיהו התובע? מיהו הנתבע? האם ישנם כמה תובעים או כמה נתבעים? האם יש צורך לצרף תובעים או נתבעים נוספים? האם קמה לנתבע זכות להגיש תביעה שכנגד? האם יש אדם או גוף שיכול לפצות את הנתבע על מה שיהיה עליו לשלם לתובע, ובמקרה זה קמה לתובע הזכות להגיש "הודעת צד ג'"? האם הנתבע והתובע הם גופים משפטיים הכשירים לזכויות וחובות? האם יש ביניהם קטין, חולה נפש או פסול דין מכל סיבה אחרת? אין להמשיך בהליכי המשפט בטרם ניתנה לכל אלו תשובה להנחת דעתו של בית המשפט.
• סוגי התובענות - סוגי התובענות העיקריים בדיון האזרחי הם התביעה בסדר דין רגיל, התביעה בסדר דין מהיר, התביעה בסדר דין מקוצר, המרצת הפתיחה והתביעה הקטנה. כל תביעה וסדר הדין המיוחד לה, וכל תביעה וסוג העניינים אשר ניתן לדון בו באמצעותה. בתביעה בסדר דין מקוצר, למשל, אין עומדת לנתבע הזכות להגיש כתב הגנה, אלא עליו לבקש מבית המשפט רשות להגיש כתב הגנה, ורק אם ימצא בית המשפט כי עומדת לנתבע הגנה לכאורה, יתיר לו להגיש את כתב ההגנה.
• סעדים ובקשות - מהו הסעד שמוסמך בית המשפט להורות לצד במהלך ניהול המשפט ולאחריו? ישנו מגוון של צוים וסעדים אותם מוסמך בית המשפט להעניק לצד הן במהלך ניהול המשפט (צוים זמניים, עיקולים זמניים) והן בפסק הדין.
• פסק הדין - מהן הנקודות שצריך לכלול פסק הדין? מהם המועדים בהם עליו להינתן? מהן הדרכים לביטולו, אם ניתן במעמד צד אחד? מהו "פסק דין" לעומת "החלטה אחרת"?
• הערעור - לאיזה בית משפט מערערים? באיזה מקרים ישנה זכות ערעור, ובאיזה מקרים יש לבקש לכך את רשותו של בית המשפט? איזה ראיות ניתן להביא בערעור? על איזה חלקים מפסק הדין ניתן לערער ועל איזה חלקים לא ניתן?

• מיצוי הליכים - שלב ראשוני שמקובל לנקוט עוד בטרם הפניה לבית המשפט. התובע פונה לנתבע בדרך כלל באמצעות עורך דינו, מציג את טענותיו ואת נזקיו, ודורש את תיקון המצב, קבלת פיצוי כספי, או קבלת סעד אחר. שלב ראשוני זה הוא חובה בכל עתירה כנגד רשויות המדינה (בג"ץ, עתירה מנהלית וכדומה). לעומת זאת בהליך שבין אדם לזולתו או לתאגיד, פניה מוקדמת אל הנתבע איננה חובה, אך היא מסייעת לתובע להוכיח כי טרם החל בהליך פעל בתום לב.
• הגשת כתבי טענות - על פי סדר הדין הרגיל מוגשים כתב תביעה, כתב הגנה, וכתב תשובה. בהליך רגיל, לאחר הגשת כתב התביעה, יש להגיש תוך שישים יום את כתב ההגנה. זהו שלב ראשוני שבו אין חובה לצרף מסמכים וראיות. אי עמידה במועדים מחייבת דווח לבית המשפט ובקשת ארכה, כדי למנוע קבלת פסק דין או החלטות במעמד צד אחד, כנגד הצד שלא פעל במועד. כאשר מדובר בעתירה אזרחית כנגד רשויות המדינה, בית המשפט קובע מועדים באופן גמיש יותר.

• קדם משפט - שלב בהליך בין תובע לנתבע, בו יכול כל צד לדרוש מן הצד השני לגלות את המסמכים שברשותו, להתיר לו לעיין במסמכים, להודות בעובדות מסוימות, לענות בכתב על שאלון שהצד השני מציג לו, או למסור פרטים נוספים. כלים אלו מאפשרים לכל צד להכיר את גרסת הצד השני במלואה בטרם החלה חקירת העדים. עקרון מרכזי הוא כי אין להפתיע ב"שליפת" מסמך או ראיה במהלך הדיון, ועל הצדדים לגלות מראש את כל מסמכיהם, ולהגישם באמצעות תצהיר בחתימת עד, שעשוי להחקר על תכן תצהירו. לפי פסיקת בית המשפט העליון, יש "לאפשר לבעלי הדין 'לשחק' בקלפים גלויים, למען לא יפתיע אחד מהם את יריבו במהלך המשפט בראייה בלתי צפויה וכך יכשיל את יריבו, שלא הייתה בידו אפשרות לבדקה ולהכין חומר ראיות לסתור"^[1]. בשלבי 'קדם המשפט' נידונים גם עניינים טכניים מבלי שמובאות עדיין ראיות לגופו של עניין^[2].
• שלב ההוכחות - שלב זה מתחיל בפרשת התביעה (הבאת ראיות מטעם התובע), לאחר מכן פרשת ההגנה (הבאת ראיות מטעם הנתבע), כשכל עד המוזמן עשוי להיחקר ב"חקירה ראשית" ו"חקירה נגדית", על תכן תצהיר שהגיש מראש ובכתב לצד השני ולבית המשפט.

באמצעות ראיות ניתן להוכיח את האמת בבית המשפט ולהפריך גרסאות בעלי דין שקריות.

• שלב הסיכומים - בתום הצגת הראיות, קובע בית המשפט מועד בו יידרשו הצדדים לסכם את כל טענותיהם, בדרך כלל בכתב ותוך הגבלת אורך המסמכים שיותר להגיש. בנוסף לראיות שכבר הוצגו בתחילת ההליך, יוכלו לצטט פרוטוקולים של חקירות העדים, לצטט ממסמכי הצד השני, וכן להביא דוגמאות לתקדימים ולפסיקה משפטית שהתקבלה בעבר בהליכים דומים.
• פסק דין - בית המשפט פוסק האם לקבל את התביעה או לדחותה. בחלק הראשון של פסק הדין יובא בדרך כלל הרקע למחלוקת, אחר כך טיעוני הצדדים בתמצית, ולבסוף פרק המכונה 'דיון' בו מסביר בית המשפט כיצד הכריע במחלוקת ומהם נימוקיו. הפרק האחרון בפסק הדין מתייחס באופן מפורט לסעדים שהתבקשו: במקרה שתביעה נתקבלה במלואה או בחלקה, האם יוענקו לתובע הסעדים שביקש, כולם או רק מקצתם, ומי מהצדדים יחויב לשאת בתשלום הוצאות משפט של הצד השני.

עם זאת מטעמי יעילות, בחלק^[3] מהתביעות פוסק בית המשפט ללא הסבר ונימוקים, בדרך של פשרה, לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט^[4]. זאת לאחר שתוך כדי ברור המחלוקת, קיבל את הסכמת שני הצדדים לעשות כך.

שני החיקוקים העיקריים העוסקים בסדרי הדין האזרחי הם חוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, אשר עוסק במיוחד בשאלת סמכויות בתי המשפט וסמכויות השופטים, ותקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, המבקשות להסדיר את מגוון הסוגיות הנוגעות לדיון האזרחי.

לתקנות הנוכחיות קדמו תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שפרק כ"ז להן, העוסק באכיפת פסקי-חוץ, עומד בתוקפו. לתקנות אלו קדמו תקנות סדר הדין האזרחי תשכ"ג-1963, ולפניהן תקנות הפרוצדורה האזרחית, 1938 ותקנות הפרוצדורה בבתי משפט השלום, 1940. לתקנות אלו תקנות מקבילות בתקנות 1984, והפסיקה העוסקת בהן ובפירושן רלוונטית אף כיום.

בערכאות מסוימות סדר דין ייחודי להן, ותקנות מיוחדות העוסקות בו. כך, למשל בבית הדין לעבודה נהוגה הפרוצדורה על פי תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט - 1969, ובבית המשפט העליון נהוגות תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד-1984, וכן תקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984.

חיקוקים אחרים מכילים אף הם הוראות דיוניות וסדרי דין מיוחדים. ראוי לציון חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ז-1977, הקובע מספר הוראות לגבי הדיון בתביעות הנוגעות לתאונות דרכים, המהוות אחוז ניכר מן התביעות המוגשות במדינת ישראל. כן ניתן למצוא הוראות דיוניות בחיקוקים נוספים כגון חוק הבוררות, תשכ"ח - 1968, פקודת בזיון בית המשפט, חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, חוק לתיקון סדר הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958, ואחרים.

בית משפט השלום דן בסדר דין מהיר בתביעות בשווי של עד 75,000 ש"ח. גם תביעות ממוכנות או תביעות בסדר דין מקוצר העונות על תקרת סכום התביעה וניתנה בהן רשות להתגונן, וכן בתביעות שהועברו מבית משפט לתביעות קטנות נדונות בסדר דין מהיר. כללי סדר הדין המהיר אינם חלים על תובענות ייצוגיות ותביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית המשפט רשאי להעביר תביעה למסלול של סדר דין מהיר בהסכמת כל הצדדים, כאשר הוא סבור כי התובענה מתאימה לדיון בסדר דין מהיר. בית המשפט רשאי בכל עת להורות על העברת הדיון לסדר דין רגיל אם מצא שאינה מתאימה לדיון בסדר דין מהיר.

בתובענות בסדר דין מהיר חלים כללים שנועדו להאיץ את הדיון^[5]. בין היתר:

• כתבי הטענות מוגשים בצירוף תצהיר, אסמכתאות משפטיות, רשימת מסמכים והעתקיהם וחוות דעת מומחה (במידת הצורך).
• הגשת תביעה שכנגד מותרת רק כאשר היא אינה כוללת בעלי דין חדשים, וביחד עם הגשת כתב הגנה. כמו כן, על התביעה שכנגד להתאים בעצמה לדיון בסדר דין מהיר (סכום התביעה אינו עולה על 75,000 ש"ח) או עוסקת באותו נושא או נובעת מאותן נסיבות שבתביעה המקורית.
• הגשת הודעה לצד שלישי כפופה לאישור בית המשפט. וצד שלישי אינו רשאי להגיש הודעה לצד רביעי.
• תצהירי עדות ראשית מוגשים תוך 45 יום מהגשת כתב ההגנה האחרון, ועדים שלא הוגשו תצהיריהם במועד לא יוכלו להעיד אלא במקרים מיוחדים ובאישור בית המשפט. כלל זה משמעותי משום שתצהירי העדים מוגשים במקביל, ולא כשהתובע קודם לנתבע.
• מועד הדיון הראשון יתקיים תוך חצי שנה מהגשת כתב ההגנה האחרון. בסדר דין מהיר לא נערך קדם משפט אולם ניתן לערוך הליך דומה של ישיבה מקדמית כדי לייעל את הדיון, וזאת בתוך חודש ממועד הגשת כתב ההגנה האחרון, במידת האפשר.
• בקשות ביניים צריכות להיות מוגשות בהקדם האפשרי, ולתגובה להן מוקצב שבוע בלבד. כמו כן, על בית המשפט להכריע בבקשת ביניים תוך שבוע ממועד התגובה או הדיון בבקשה.
• ככלל, הדיון בתביעה יסתיים תוך יום אחד. לדחיית מועד דיון בתביעה ביותר מ-14 יום נדרש אישור נשיא בית המשפט או סגנו.
• סיכום טענות הצדדים יהיה בעל פה ביום הדיון, ופסק הדין יינתן עם תום הדיון ולכל המאוחר בתוך שבועיים, וככלל, ינומק באופן תמציתי.

במקרים מסוימים ניתן להגיש תביעה בסדר דין מקוצר. המיוחד בהליך כזה הוא שלנתבע אין זכות אוטומטית להגיש כתב הגנה. אם הנתבע לא הגיש בקשת רשות להתגונן בתוך חודש, או אם בקשתו נדחתה, יפסוק בית המשפט לטובת התובע. המקרים בהם ניתן להגיש תביעה בסדר דין מקוצר הם:

1. תביעה מכח חוזה או התחייבות, כשיש בהן ראשית ראיה בכתב.
2. תביעה על פי עילה מפורשת שנקבעה בחוק.
3. תביעה של רשות מקומית לתשלום ארנונה, היטל, אגרה או דמי השתתפות.
4. תביעה לסילוק יד או לפינוי מושכר שחוק הגנת הדייר אינו חל עליו, כאשר יש עליה ראיה בכתב.

תביעות כספיות בסדר דין מקוצר חייבות להיות לסכום קצוב, אשר אינו דורש הערכה, ולכאורה אינו שנוי במחלוקת, כגון פיצויים מוסכמים. למרות ההלכה הקובעת כי יש להיעתר לבקשת רשות להתגונן במקרה של ספק, הנתבע בסדר דין מקוצר נמצא בעמדת נחיתות משמעותית מלכתחילה.

גופים גדולים, כגון חברות הסלולר, בנקים ורשויות מקומיות, אשר מגישים מספר רב של תביעות, רשאים להגיש תובענות באמצעות תקשורת מחשבים או אמצעי אלקטרוני, על סמך רשומותיהם. ניתן להגיש באופן ממוכן תביעות המתאימות לדיון בסדר דין מקוצר, למעט תביעות במקרקעין. תביעות ממוכנות מוגשות רק לבית משפט השלום.

שני הספרים העיקריים המשמשים כמקורות למשפטנים המתעניינים בסדר הדין האזרחי הם:

• סדרי הדין האזרחי מאת השופט יואל זוסמן. ספר זה זכה למהדורה חדשה אחת לכמה שנים, ומאז פטירתו של השופט זוסמן עורך אותו השופט שלמה לוין.
• סוגיות בסדר דין אזרחי מאת השופט אורי גורן.
• אלון קלמנט "חריגה מסמכות עניינית בהליך האזרחי" משפט ועסקים כרך יח (2014).
• "סעדים זמניים ומיידיים במשפט העסקי" מאת עו"ד יואל פרייליך. הספר יצא בהוצאת רונן, 2013.
• ד"ר איתמר מירון, סדר הדין האזרחי – בין מהות לפרוצדורה במשפט העברי ובמשפט הכללי[1] עבודה לשם קבלת תואר ד"ר, אתר דין תורה
• חברת מחשבות ספרות משפטית לסטודנטים - ספר לימוד סדר דין אזרחי, ספר פסיקה סדר דין אזרחי
• אתר בורסי - ספרות מקצועית משפטית לעורכי דין - סדר הדין האזרחי החדש מאת ד״ר יעקב שקד
• מערכת נט משפט - מערכת המידע המיועדת לתקשורת בין עורכי דין/אזרחים המייצגים את עצצמם לבין מערכת המשפט באמצעות הרשמה למערכת הפתוחה לכל אזרח או עורך דין