דיולה טרביטש נולד במשפחה יהודית כבנם של פקיד הקהילה היהודית של פשט מרק טרביטש ושל מלניה רוזנבאום.[2] הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון העליון למסחר ולאחר מכן מיולי 1932 עבד במשרד בודפשט של UFA ה-Universum-Film Aktiengesellschaft (אנ') הגרמנית, שם למד יצירת סרטי קולנוע.
בגיל 22 הקים בממלכת הונגריה את חברת הסרטים הראשונה שלו, .Objektiv Film Kft, ושנה לאחר מכן הוצג סרטו הראשון בשם "אני מפקיד בידיך את אשתי", (Rád bízom a feleségem), בבימויו של יאנוש ואסארי, במימון הלוואה בנקאית. לאחר מכן באו עוד תשע הפקות סרטים. בשנת 1939, עקב חוקים יהודיים, ובמיוחד החוק היהודי השני, היה לו אסור להחזיק בחברה וכך החברה שלו הועברה לידיו על ידי אקוש ראטוני. בשנת 1942 נלקח למחנות שירות העבודה (עבודות כפייה לגברים יהודים עבור הצבא ההונגרי). בין היתר נאלץ לחפור תעלות ולחלץ מוקשים בידיים בחזית המזרחית. מאוחר יותר אולץ לעבוד במכרות הנחושת של בור במחנה ריכוז בור. לאחר מכן גורש למחנות הריכוז זקסנהאוזן, ובארת (Barth) (ליד רוסטוק) וובלין (ליד Ludwigslust). אֶחיו נרצחו במהלך השואה, בעוד הוריו שרדו בבודפשט ועלו לישראל אחרי המלחמה.
אנדרטה לזכר קורבנות הנציונל-סוציאליזם
הוא שוחרר במחנה הריכוז וובלין, ולאחר מכן הצבא הבריטי טיפל בו באיצהו. בשנת 1946, הוא היה אחד מיוזמי הקמת האנדרטה הראשונה בגרמניה להנצחת קורבנות הנציונל-סוציאליזם.[3] האנדרטה תוכננה על ידי אדריכל מהמבורג פריץ הוגר (Fritz Höger). היא ממוקמת כיום במרכז איצהו.
טרביטש קיבל אישור מההנהגה הצבאית הבריטית שלאחר המלחמה להפעיל שני בתי קולנוע. הוא לא חזר להונגריה כי התאהב במעצבת התלבושות ארנה סנדר, איתה התחתן ב-1947.
דיולה טרביטש הקים ב-1947 את חברת הפקת הסרטים Real-Film ביחד עם עמיתו ניצול השואה ולטר קופל (Walter Koppel) ובמסגרתה את סטודיו המבורג, שהפכו ביחד למרכז השירות הגדול ביותר לקולנוע וטלוויזיה בצפון גרמניה ולאחד מאימפריות התקשורת הגדולות באירופה.
הוא עשה את סרטו הראשון לאחר המלחמה "הלילה האחרון" (Die letzte Nacht) ב-1949, בכיכובם של מרגרט האגן (Margarete Haagen) וקרל-היינץ שרוט (Carl-Heinz Schroth). אחרי כמה קומדיות כמו אל תפחד מחיות גדולות ( Keine Angst vor großen Tieren - (1953)) או Des Teufels General (1955) (הגנרל של השטן) בבימויו של הלמוט קאוטנר (Helmut Käutner) עם קורד יורגנס וויקטור דה קובה הביאו לו במהרה הצלחה גדולה.
בשנת 1957, טרביטש אף נחשב למתמודד על פרס האוסקר בקטגוריה של הסרט הזר הטוב ביותר עם סרטו Der Hauptmann von Köpenick (הסרן פון קפניק). בפרס זה זכה בסופו של דבר פדריקו פליני על סרטו לילות כביריה.
סרטים מצליחים רבים באו בעקבותיו, כמו:
Die Zürcher Verlobung (1957)
Liselotte Pulver
Dr. Crippen lebt (1958) עם אליזבת מולר ופיטר ואן אייק,
אשתו הראשונה (עוד בהונגריה) הייתה עורכת הסרטים קלרי דצ'י ממשפחת בעלי הקולנוע המפורסמת. בתם, יוליה טרביטש, הייתה העורכת של הטלוויזיה ההונגרית.
היו לו שלושה ילדים מאשתו השנייה ארנה, שמתה ב-1991: קתרינה טרביטש (1949), מרקוס טרביטש (1950), שהפכו שניהם למפיקי טלוויזיה, ואולריקה.
בית ספר בהמבורג-טונדורף נושא את שמו: Gyula Trebitsch Schule Tonndorf.
מסרטיו
Derby (1949)
Second Hand Destiny (1949)
My Wife's Friends (1949)
The Last Night (1949)
Gabriela (1950)
Third from the Right (1950)
The Allure of Danger (1950)
Unknown Sender (1950)
Abundance of Life (1950)
You Have to be Beautiful (1951)
Under the Thousand Lanterns (1952)
Not Afraid of Big Animals (1953)
Secrets of the City (1955)
Operation Sleeping Bag (1955)
A Heart Returns Home (1956)
Three Birch Trees on the Heath (1956)
The Captain of Kopenick (1956)
The Zurich Engagement (1957)
At the Green Cockatoo by Night (1957)
The Heart of St. Pauli (1957)
Thirteen Old Donkeys (1958)
Restless Night (1958)
Doctor Crippen Lives (1958)
Heart Without Mercy (1958)
The Night Before the Premiere (1959)
Pension Schöller (1960)
The Woman by the Dark Window (1960)
Beloved Impostor (1961)
פרסים והצטיינות (בגרמנית)
1979: Ehrenplakette des Senats der Hansestadt Lübeck für seine Verdienste um die Nordischen Filmtage
1983: Goldene Kamera
1984: Verleihung des Professoren-Titels durch den Senat der Freien und Hansestadt Hamburg
1985: Ehren-Schleusenwärter
1992: Hamburger Bürgerpreis der CDU Hamburg
1994: Ehrensenator der Hochschule für Musik und Theater Hamburg
1997: Telestar Sonderpreis für das Lebenswerk
2000: Ehrenpreis des Deutschen Films für sein Lebenswerk
לקריאה נוספת
Michael Töteberg, Volker Reißmann: Gyula Trebitsch, Ellert & Richter Verlag, Hamburg 2004.
Kay Weniger: Zwischen Bühne und Baracke. Lexikon der verfolgten Theater-, Film- und Musikkünstler 1933 bis 1945. Mit einem Geleitwort von Paul Spiegel. Metropol, Berlin 2008. S. 349.
Wolfgang Bittner, Mark vom Hofe: Der Autor ist für mich der größte Star. Gyula Trebitsch. In: Ich bin ein öffentlicher Mensch geworden. Persönlichkeiten aus Film und Fernsehen. Horlemann Verlag, Bad Honnef 2009.
Michael Legband: Das Mahnmal. Erbaut, verdrängt, wiederentdeckt. Verlag Peter Gerbers, Itzehoe 1994.
Trebitsch Gyula az Internet Movie Database oldalán (angolul)
Personifizierte Filmgeschichte Trebitsch Gyula 85. születésnapjára a Die Welt-ben
Löwensohn Enikő: Az igazi Trebitsch (mandarchiv.hu)
filmarchiv.hu, Trebitsch Gyula
hangosfilm.hu - filmenciklopédia (a Magyar Hangosfilm Lexikon alapján)
Magyar filmlexikon. Szerk. Veress József. Budapest, Magyar Nemzeti Filmarchívum, 2005
