הוא זכה להצלחה בימתית בברלין, אך לאחר הצגת הבכורה שם של יצירתו "אלוהים, קיסר, איכר" (1932), הופעות נוספות סוכלו בשל ההפגנות הנאציות. הוא היגר לאוסטריה, משם גורש בשל מעורבותו במרד הסוציאליסטי בשנת 1934. בהזמנתו של אנטולי וסילייביץ' לונאצ'רסקי הוא היגר לברית המועצות בשנת 1935. במוסקבה, בין היתר, כתב תסריטים לסרטים. כתביו פורסמו ברוסית ובשפות אחרות.
הוא חזר להונגריה בתום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945. מחזותיו הוצגו בזה אחר זה. משנת 1948 עד 1950 הוא היה הדרמטורג הראשי של "מפעל הקולנוע מאפילם" (Mafilm) ומשנת 1951 עמד בראש מחלקת המחזאות באוניברסיטה לאמנויות התיאטרון והקולנוע בבודפשט. האי בירך את בנייתו של גשר קושוט, שמאז פורק, בדרמה בשם "גשר החיים" (1951). בפברואר 1953 הציג הרדיו ההונגרי את דרמת הרדיו הראשונה שלו,"בחוות הרוצחים", שביים אנדרה מרטון.
בשנת 1955 הצטרף למה שכונה קבוצת אימרה נוג' ולחוג פטפי. הפמפלט שלו, "למה אני לא אוהב", שפורסם ב"עיתון הספרותי", ויצר פרודיה נצחית על כל הביורוקרטים הקומוניסטיים בדמותו הדמיונית של החבר קוצֶ'רה (Kucsera), השפיעה על המשך גורלו עד סוף ימיו. במהלך המרד ההונגרי של שנת 1956, לאחר שהכוחות הסובייטים תקפו את המורדים ב-4 בנובמבר, הוא ואשתו קראו את קריאת העזרה המפורסמת ברדיו קושוט ("הצילו! הצילו! הצילו!”). בשנת 1957 הוא נידון לשש שנות מאסר: "כאחד המנהיגים הרוחניים של המרד ...,,[1] ... הוא השתתף בהתארגנות להפלת הסדר החברתי" נאמר בפסק הדין. הוא שוחרר בשנת 1960 באמצעות חנינה.
בשנת 1964 פורסם כרך מהדרמה שלו: (דרמות המלכים), אך לא ניתן היה להעלות לבמה את יצירותיו. בשנת 1963, בהזמנת מועדון PEN (ארגון הסופרים הבינלאומי) האוסטרי, הוא נסע למערב אירופה ועד מהרה עזב את הונגריה לצמיתות. הוא התיישב באסקונה שבשווייץ).
