דוד אופק

לידה	9 בינואר 1968 (בן 56) רמת גן, ישראל
מדינה	ישראל
מקום לימודים	בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה
פרופיל ב-IMDb

דוד אופק (נולד ב-9 בינואר 1968) הוא במאי ותסריטאי ישראלי.

דוד אופק נולד ב-9 בינואר 1968 ברמת גן. אופק הוא בוגר המחזור הראשון של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ירושלים. במהלך לימודיו זכה פעמיים בפרס וולג'ין בפסטיבל הקולנוע ירושלים: על סרטו התיעודי "חלומות חיים" (1993) ועל "בית" (1994), בו הופיעו מספר רב של נושאים וטכניקות המאפיינים את יצירתו.

בבית הספר סם שפיגל החל ליצור שיתוף פעולה אמנותי עם חברו לכתה, הבמאי והתסריטאי יוסי מדמוני.

שנתיים לאחר סיום לימודיו יצר, כתב וביים את סדרת הטלוויזיה הראשונה שלו, "בת ים ניו יורק", בהפקת מיכה שגריר עבור "שידורי קשת". הסדרה זכתה בפרס אופיר לדרמת הטלוויזיה הטובה ביותר ונבחרה לייצג את ישראל בפסטיבל אינפוט בשנת 1996 במקסיקו.

ב-1999 ביים את הסרט התיעודי "5 סיפורי אהבה" עבור ערוץ 1^[1], אשר זכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2000, בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב בפסטיבל הסרטים הישראלי בארצות הברית 2001, והשתתף במסגרת התחרותית בפסטיבלים הדוקומנטריים של טיוואן ויוון^[2].

בשנת 2000 יצר עם מדמוני את הסדרה "טייק-אווי" עבור ערוץ 3 בכבלים וביים חלק מפרקיה^[3].

בשנת 2001–2002 יצר עם מדמוני, בהפקת מיכה שגריר, את הסרט העלילתי באורך מלא "המנגליסטים", אשר השתתף בכ-30 פסטיבלים בינלאומיים וזכה בפרסים רבים: פרס התסריט בפסטיבל "מר דל פלטה" בארגנטינה; גולדן רמי בקטגוריית הסרט הזר בפסטיבל יוסטון; פרס לסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל דלונגה, ארצות הברית; פרס לסרט הטוב ביותר בפסטיבל וושינגטון העצמאי.

ב-2003 ביים את הסרט התיעודי "ההרוג ה-17" שהוקרן במסגרת שידורי קשת בערוץ 2, והוקרן ב-60 פסטיבלים בינלאומיים ובהם אמסטרדם, סלוניקי ואינפוט 2003^[4]. הסרט זכה בפרס לסרט הישראלי הטוב ביותר ולעריכה בפסטיבל דוקאביב 2003^[5], בפרס אופיר לסרט הדוקומנטרי 2003^[6], בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל "הוטדוקס" קנדה, בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל סירקיוז ובפרס העיתונות הבינלאומי בפסטיבל הדוקומנטרי בשיקגו.

ב-2005 כתב וביים עם מדמוני את הסדרה "מלנומה אהובתי" שהוקרנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים וזכתה בפרס הדרמה בתחרות האקדמיה הישראלית ב 2006^[7]. ב-2006 יצא הסרט "מלנומה אהובתי" אשר מתבסס על הסדרה. הסרט בתחרות הרשמית של פסטיבל הסרטים היוקרתי של מונטריאול ובפסטיבל חיפה.

ב-2006 יצאו לאור סדרה דוקמנטרית נוספת שאוגדה לסרט: "האולפן", אשר עוקבת אחרי ארבעה תלמידים באולפן ללימוד עברית. הסרט זיכה את אופק בפרס הבמאי הדוקומנטארי בפסטיבל ירושלים^[8].

בשנת 2008 זכה סרטו הדוקומנטרי "האגדה על ניקולאי וחוק השבות" בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים^[9].

בשנת 2011 ביים יחד עם איתי רזיאל את הסדרה "בלי בושה". ואת הסרט "מותרות", שהתחרה בקטגוריה "רוח החופש" בפסטיבל הקולנוע ירושלים. סרט תיעודי העוקב אחר תקנוני צה"ל שקובעים מאיזה צורים יכולים להיכנס לעזה, כחלק מהסגר על רצועת עזה^[10].

עבודותיו של אופק מתאפיינות בעיסוק בגיבורים בני קבוצות לא הגמוניות בחברה הישראלית, עולים, עובדים זרים, בני עדות המזרח ובטשטוש החיבור בין קולנוע עלילתי לקולנוע תיעודי, תוך שימוש בשחקנים לא מקצועיים.

בשנת 2012 יצאה למרקע סדרת הטלוויזיה שיצר בצוותא עם יוסי מדמוני וחיים שריר "30 ש"ח לשעה". הסדרה שמספרת את סיפורן של שלוש נשים עובדות קבלן בתחום הניקיון המקימות קואופרטיב עצמאי שודרה בערוץ 1 וזכתה לביקורות נלהבות הן ברמת העשיה והן מבחינת תכניה החברתיים והמגדריים. המבקרים קשרו בין הסדרה לבין המגמה החברתית המהפכנית הצעירה בעשור השני של שנות ה-2000 בישראל^[11].

בשנת 2013 ביים אופק את הסרט הקצר "גבול ונדל"ן", במסגרת סרט המחווה לדוד פרלוב עקבות בירושלים.

בשנת 2019 ביים את סרט הקולנוע "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי" ביחד עם יוסי עטיה, ויצר את הסדרה "מתיר עגונות" ביחד עם יוסי מדמוני ותמר קיי.

אופק הוא אמן נבחר של הקרן למצוינות בתרבות. נשוי לעיתונאית והבמאית איילת בכר, בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.

• בית (סרט, 1994)
• בת ים ניו יורק (סדרת דרמה בהפקת מיכה שגריר עבור "שידורי קשת"; במאי-שותף), 1996
• 5 סיפורי אהבה (סרט תיעודי עבור ערוץ 1), 1999
• Take Away (סדרת דרמה עבור ערוץ 3; במאי-שותף), 2000
• "בוסתן ספרדי באמריקה" (סרט תיעודי עבור טלעד ערוץ 2; במאי), 2000
• המנגליסטים (סרט עלילתי; במאי-שותף), 2002
• ההרוג ה-17 (סרט תיעודי; במאי), 2003
• מלנומה אהובתי (מיני-סדרת דרמה; במאי-שותף), 2005
• האולפן (סדרה תיעודית; במאי), 2006
• ימים זוהרים (סרט דוקומנטרי, במאי), 2007
• פרדיגמה (סרט דוקומנטרי, במאי), 2007
• עלי מוהר – שחקן נשמה (סרט דוקומנטרי עבור ערוץ 8, במאי), 2007^[12]
• קו העלילה "אינסומניה" מתוך סדרת הטלוויזיה מסכים (במאי), 2007^[12]
• האגדה על ניקולאי וחוק השבות (סרט תיעודי; במאי)ץ 2008
• 10 קצרים על דוד ריב (דוקומנטרי, במאי), 2010
• מותרות (סרט תיעודי; במאי), 2011
• בלי בושה (סדרה תיעודית, במאי), 2011
• גבול ונדל"ן מתוך "עקבות בירושלים" – מחווה לדוד פרלוב (במאי), 2013
• שלושים שקל לשעה (סדרת דרמה; במאי), 2012
• חנדה חנדה 4 (סרט תיעודי קומי; במאי), 2013
• זוגות (סדרה תיעודית עבור ערוץ 8; במאי), 2014
• להרוג את הסבתא (סדרת קומדיה; במאי ויוצר)ת 2015
• ביקור בית (סדרה תיעודית עבור yes דוקו; במאי), 2016^[13]
• המלחמה האחרונה של קטי (דוקומנטרי, במאי), 2017^[14]
• שיר למעלות (דוקומנטרי, במאי), 2018^[15]
• משתפים פעולה (סדרה דוקומנטרית, בימוי 3 פרקים), 2018
• טוקלומטי (דוקומנטרי, במאי), 2018^[16]
• אני הייתי צבי מתוך המחווה ל"קולו של אחמד" (דוקומנטרי, במאי), 2019^[17]
• נולדתי בירושלים ואני עדיין חי (עלילתי, במאי), 2019^[18]
• מסורבות (דוקומנטרי, במאי), 2019
• מתיר עגונות (סדרה, במאי ויוצר), 2019^[19]

• דוד אופק, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
• דוד אופק, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• דוד אופק, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• דוד אופק, באתר ספר הקולנוע הישראלי
• דוד אופק, באתר AllMovie (באנגלית)
• דוד אופק, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• דוד אופק, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• גלעד אמיליו שנקר, ריאיון עם דוד אופק, בתוכנית "חי בסרט", בערוץ חינוכית ראשונים בעולם, באתר יו טיוב, 16 ביוני 2016
• מרב יודילוביץ', הנסיך מבגדד, באתר ynet, 1 בדצמבר 2006
• מרב יודילוביץ', האופק זה כאן, באתר ynet, 23 במרץ 2007
• מרב יודילוביץ', מחווה לסרטיו של דוד אופק בהרצליה, באתר ynet, 1 בפברואר 2009
• עידו לויט, התיעוד כאגדה, תקריב: כתב עת לקולנוע דוקומנטרי, גיליון שני
• איתי שטרן, למה יוצרי הסדרה "להרוג את הסבתא" התעקשו ללהק את מירי אלוני לתפקיד הראשי, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2015
• השאלון של העוקץ: מיה ווב ודוד אופק, באתר "העוקץ", 1 בדצמבר 2019