למרבית הבתים באפגניסטן, במיוחד בשכונות הוותיקות ובאזורים הכפריים, לא מוגדרת כתובת רחוב. מסיבה זו, במקום כתובות רחוב, הדואר באפגניסטן עושה שימוש בשמות ובכלים אחרים לאיתור כתובות.[4]
1928: המינהל הכללי של הדואר, הטלגרף והטלפון התנתק ממשרד הפנים והפך למשרד ממשלתי עצמאי. אפגניסטן הצטרפה לאיגוד הדואר העולמי, ונחתמו הסכמים עם חברות פרטיות שונות להרחבת משלוחי הדואר.
1929: החל שינוע דואר בכלי רכב לכיוון טורקהאם וקנדהאר. החל משלוח מגוון סוגי דואר בתוך המדינה ומחוצה לה, כולל מכתבים, גלויות, עיתונים, מגזינים, חומרים מודפסים וחבילות.
1934: שם מינהל הדואר שונה למחלקת הטלפון והטלגרף, ולאחר מכן הפך רשמית למשרד התקשורת האפגני.
במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20, פעילותו של שירות הדואר האפגני הושעתה עקב מלחמת האזרחים במדינה. באותה תקופה, משלוח מכתב משמעותו הייתה בדרך כלל מציאת אדם שנוסע בכיוון היעד ומוכן לשאת מכתב עמו, בתקווה שזה יגיע ליעדו בסופו של דבר.
שירות הדואר החל לתפקד שוב בהדרגה לאחר הפלת שלטון הטליבאן בתחילת המאה ה-21 ובמהלך כהונתו של הנשיא חאמיד כרזאי, במיוחד בנוגע למשלוח מכתבים וחבילות. בהמשך, בין השנים 2017 ל-2021, דואר אפגניסטן הרחיב את פעילותו לתחומים נוספים: שינוע מטענים, שירותי מסחר אלקטרוני ואספקת שירותי מידע לסוכנויות ממשלתיות נוספות.[5]
בתחילת העשור השלישי של המאה ה-21 היו באפגניסטן כ-3,000 נקודות חלוקת דואר לשימוש הציבור, סניף דואר אחד או שניים בכל מחוז, וסוכנות דואר אחת לפחות בכל נפה.[5]
