ערך זה עוסק באמן ישראלי, מרצה בשנקר ובבצלאל. אם התכוונתם לשחקן ברידג' ישראלי, ראו גלעד אופיר (ברידג').

גלעד אופיר

לידה	1957 (בן 67 בערך) ישראל
לאום	ישראלי
תחום יצירה	אמנות
פרסים והוקרה	פרס ז'ראר לוי (1992) פרס ליאון קונסטנטינר (2013)
www.giladophir.com

גלעד אופיר (נולד ב-1957) הוא אמן ישראלי ומרצה לצילום, במוסדות שונים באקדמיה לאמנות.

גלעד אופיר בעל הכשרה ולמידה מעמיקה בתחומי הצילום והאמנות וגם בתחומי מדעי הרוח ופילוסופיה. בשנת 1981 גלעד אופיר עבר לניו יורק והחל בלימודי תואר ראשון באמנות מבית הספר לאמנות חזותית. לאחר מכן, הוענק לו תואר שני באמנות בהנטר קולג' בניו יורק. סקרנותו והצורך להעמיק ולהרחיב את תחומי הבקיאות שלו הביאו אותו ללמוד גם באוניברסיטת תל אביב, בצלאל ובניו סקול אוף סושיאל ריסרצ' בניו יורק. לימודי הצילום גובו בלימודי סמיוטיקה. במהלך שהותו בניו יורק הציג אופיר במבחר מוזיאונים וגלריות – מוזיאון צ'לסי, גלריית פישר, המוזיאון היהודי ועוד. עבודותיו באוספי: טייט גלרי, לונדון, המוזיאון היהודי, ניו-יורק, מוזיאון ברוקלין, ניו-יורק, מוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל, ירושלים, מוזיאון חיפה, גלריה גורדון, תל אביב, אוסף ברטה אורדנג, ירושלים ואוספים פרטיים.

מאז חזרתו לארץ עוסק אופיר בהוראה וכתיבה על אמנות וצילום, הוא מרצה בכיר במחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, במחלקה לאמנות רב תחומית בשנקר, ביה”ס הגבוה להנדסה, עיצוב ואמנות. ובמכון לאמנות במכללת אורנים בקריית טבעון. בנוסף לכל החל לפעול למען קידום נושא זכויות האמנים ושימש יו"ר איגוד האמנים הפלסטיים בין השנים 2012–2016. גלעד פועל כאמן דרך קבע לצד קריירת ההוראה והפעילות החברתית וההתנדבותית באיגוד האמנים, נושאים שונים שהעסיקו אותו בתחום הצילום וההוראה זכו להד רב ולהמשך פיתוח על ידי אמנים אחרים, כמו למשל המשך הטיפול במחנות צבא על ידי ינאי טויסטר ושי קרמר.

תצלומיו של גלעד אופיר נודעים באופיים המחקרי ובהתייחסותם לתהליכים היסטוריים, חברתיים וממסדיים ולתהליכי התפוררות טבעיים ומלאכותיים, כפי שאלו משתקפים בנוף, ובעיקר בסוגים שונים של אדריכלות, אורבניות ונוף. ייחודה של עבודתו נעוץ באופן בו הצילום, אותו מכנה אופיר ׳צילום קריטי׳, בוחן סוגיות של ׳מקום׳, במשבריו ובמטעניו התרבותיים והאסתטיים, את מעמדם של אובייקטים אורבניים בנוף האזרחי והצבאי. ביצירותיו עוקב אופיר, מהצלמים החשובים הפועלים בארץ בעשרים השנים האחרונות, את ההתפתחויות החברתיות והאידאולוגיות בארץ בדרך שהם באים לידי ביטוי בהיבטים של אדריכלות בשלביה השונים: הבלתי ייצוגיים, קרי בתהליכי הבנייה ובתהליכי ההתפוררות, את הנופים, והמרחב הצבאי המפושט בכל חלקי הארץ, ואת היחס בין האמצעים של משטר, כוח, וכלכלה לתוצריהם. צילומיו הם דרך של קריאה חזותית וסמיוטית את התנאים המשתנים בהתגבשותה של החברה הישראלית בתהליכי הזמן. בשנים האחרונות פונה אופיר לעיסוק בחומריות והפשטה בעבודותיו, אגב כך הוא ומסיט את המבט מתוכניהם הרעיוניים של המבנים ומהתהליכים שהם משקפים, אל חומריותם של האובייקטים, אל נוכחותם הפלסטית והגופנית.

עבודותיו של גלעד אופיר, מוצגות בתערוכות מוזאליות ובגלריות בישראל ובעולם באופן שוטף. תערוכות יחיד שלו הוצגו במוזיאון ישראל, משכן לאמנות בעין חרוד, מוזיאון תל אביב והטייט מודרן בלונדון. עבודותיו נחשפו גם במספר רב של תערוכות קבוצתיות במוזיאונים ואירועים אמנותיים. ביניהם ארט פוקוס, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הגלריה האוניברסיטה בחיפה, המוזיאון היהודי בניו יורק, מוזיאון צ'לסי בניו יורק, ׳גרופיוס באו׳ בברלין, גלריית פישר באוניברסיטת דרום קליפורניה בארצות הברית, במוזיאון לצילום בראונשוויג גרמניה, בביאנלות לצילום בגואנג-ז'ו ובבייג׳ינג, סין ועוד.

החל משנות התשעים המוקדמות החל אופיר לעסוק בנושא בחינת התהוותו של חלום הבית הישראלי. מוטיב הבית בתרבות ובאמנות הישראלית הוא מיתוס דרכו נחשפים רבדים שונים. הבית הוא זירת התרחשות לתפקודים סותרים—הרצון באינדיבידואליות, הצורך העמוק בשורשים והיסטוריה מידיים ובחיבור לקרקע ולסביבה, ובה בעת, הצורך בקהילתיות המייצר מבנים עירוניים קולקטיביים כפי שהוא בא לידי ביטוי בהתפתחותם המואצת של פרברים חדשים. מכך נובע תפקידו המרחבי והאסתטי של הפרבר, כפונקציה חברתית וכסמל להצלחה ומימוש עצמי, בהנכחה בו-זמנית של הפרטי והקולקטיבי, כלפי חוץ וכלפי פנים. התפתחויות אלו, על המורפולוגיות המבניות, הצורניות והמרחביות שלהן, עולות מתוך העבודות של אופיר, בין אם בסדרת "חומות קיקלופיות" או בפרקים מאוחרים יותר. בהקשר האדריכלי חושפות עבודותיו של אופיר את משבר המקצוע בעידן הליברליזציה של החברה הישראלית. בשנות השמונים פרויקט בנה ביתך היה לשק החבטות של התרבות האדריכלית הגבוהה, האקדמית, המחוברת למוקדי הכוח של החברה הישראלית. העצמתו של המעמד הבינוני על ידי הליכוד, המעבר לבנייה פרטית, וההתפרצות של אינדיבידואליזם נהנתני כביכול, הפרו את הסדר המפא"יניקי בו התפתחה האדריכלות הישראלית. סדרת "חומות קיקלופיות" הציעה מבט ביקורתי ומהופך של התופעה: הבתים המושמצים הופקעו מהקשרם על ידי צילום בשחור-לבן, קומפוזיציה מוקפדת, העמדה פרונטלית של חזיתות, ואיכויות אור המאפיינות צילומי אדריכלות גבוהה. אופיר בחר אובייקטים בניינים המעידים על תהליך, צירופים מתעתעים של שלד וגימור, משטחים מטויחים בלבן בוהק בצד עבודות בטון עכורות, משישות. בידודו של האובייקט האדריכלי על רקע החולות, הדימוי התל אביבי המיתי המגולגל לתוך תרבות פופולרית, כחלק ממכלול ניגודים פנימיים עשיר, מאלצים את הצופה להבין לעומקן תופעות אדריכליות שהסטתן לשוליים שיקפה את המסיטים יותר מהמוסטים. בעוד השיח האדריכלי עמל על השיקום התדמיתי של ה"לבן" וה"אפור", תצלומיו של אופיר מערערים את הנחות היסוד של אותו הדיון.

סדרת העבודות "נקרופוליס"(עיר המתים) שנמשכה בין השנים 1996–2000, נעשתה בשיתוף פעולה עם הצלם רועי קופר והוצגה בין היתר בטייט מודרן בלונדון ובמוזיאונים בישראל ובעולם, עסקה בנוכחותו של הצבא בנוף הישראלי, וכמושג מפתח בתודעה הישראלית. במהלכם של ארבע שנים אופיר ביקר וצילם מחנות צבא נטושים מתקופות שונות. אתרים אלה שבעבר היו אתרים של כח ועוצמה, עתה הם נטושים ופרוצים, אך אפשרו לו להתבונן במבנה הכוח ונוכחותו במרחב ובנוף. בין השאר צולמו חומות שהוקמו בתקופת המנדט להגנה מפני הצבא הגרמני, מגורי חיילים וקצינים שהפכו לאחר מכן למטרות ירי, אתרי תרגול ואימונים של חיילי צה"ל, ועוד. בצילומים מורגשים בבירור סימני החיים לאלו שהיו שם ואינם.

עוד מימי לימודי התואר אופיר החל לכתוב ולחקור נושאים ותאוריות של צילום. בשנים האחרונות פיתח אופיר תאוריה וגישה ייחודית להיסטוריה של הצילום תחת הכותרת 'פתולוגיות של הצילום'. במחקרו אופיר חוקר אספקטים שונים של קשרי גומלין בין אמנות, היסטוריה, מדעי החברה, מדע ופילוסופיה; יחד עם ההתפתחויות השונות שעצבו את 'תרבות התמונה' בציוויליזציה המערבית, אשר בסופו של דבר הובילו להמצאת הצילום.

עבודותיו של אופיר עוסקות בתהליך בידודם של סמלים ארכיטקטוניים, צורות יסוד והרכבתם הקפדנית מחדש. אלמנטים המופיעים בעבודה אחת יופיעו בגלגולים שונים בעבודות אחרות. קובייה למשל, הופכת לבית, עמוד הופך לפיגום בניין בגלגול אחר. ביציאה לשטח אופיר מנהל דיאלוג עם מושא הצילום מתקרב ומתרחק עד לנקודה שבה יש לכל צד מרחב משלו.^[1] המצלמה של גלעד אופיר נעה בין נופים בראשיתיים לבין מבנים העולים וקמים בנוף האורבני. גם שם וגם פה הנוכח מצביע על הנעדר. המבנים המופיעים בצילומים של גלעד אופיר נראים כעזובות שהזמן קפא בהן ותמיד ניתן לראות בהם סימני אדם. הסופי והאינסופי מתחלפים לסירוגין. היעדרות האדם בצילומיו ומצד שני נוכחות עקבותיו מחברים את הנופים עם המבנים ברצף המספר על האמן עצמו שתר במבטו אחר הלא נראה אחרי מה שהיה ונעלם.^[2]

צילומיו של גלעד אופיר עוסקים בדרך שבה חברה כלכלה ופוליטיקה משפיעות על העיצוב האדריכלי של אזורי מגורים בישראל והאופן בה צורה משקפת מהות תרבותית. צילומיו של אופיר עשויים לתת סוג של תשובה לשאלה "מי הוא הישראלי", משום שהם מדגישים, בריבויים ובסדרתיות שלהם, אלמנטים קריטיים המאפיינים באופן ייחודי את הקשר בין אדריכלות לחברה כלומר, הקשר בין צורה ליוצר.^[3] האמן פועל כחוקר המלקט וממיין במעבדתו כמות גדולה של ממצאים שאסף בשטח, כדי להבין לעומק את המנגנון האחראי על יצירת פני השטח אותו הוא חוקר, כלומר זה המנגנון שלמעשה מכיל את האדם.^[4][5]

העמדה האובייקטיבית שאותה אופיר מאמץ וגישתו הבלתי משתלטת נוכחים גם בבחירת הנושאים וגם בהיעדר של דמויות אדם וממד פולשני מציצני. התיעוד השיטתי של אופיר את המבנים בפריפריות והיציאה ל"נופים בנויים" נופים שהתרבות השתלטה עליהם למשל מחצבות נטושות וכן הנטייה לסדרתיות והצפת משטח העבודה בדימויים יצרו סוג של מאגר טיפולוגי מחקרי שמהווה את הבסיס לתערוכה סימן מבנה. ארכיון זה שלראשונה הוצג בפורמט של ספרים, שיקף תהליך איסוף והטמעה של מידע שערער על הדומיננטיות של היצירה הבודדת והציב לעומת זאת, את מושג הארכיון כערך; הלקטנות הארכיונית עמדה במרכז העשיה כאובייקט מושגי. בתערוכה נחשף רובד נוסף של נדבך "זני". אופיר מבודד דימויים נבחרים הניזונים מהשאיפה המודרניסטית לבחירה מדויקת של דימוי, ארכיון הדימויים ששימש לו בעבר כאובייקט מושגי חוזר לתפקד כמאגר של מידע -- דימויים בודדים, העקורים בדרך כלל מהמקור הסדרתי, מעומתים זה עם זה בתוך רצפים אניגמטיים חדשים. במרכז הליך שרשור זה נמצא המחבר, האני הסובייקטיבי. במודל שהוא מנסה להרכיב הוא בודק את הדימויים הלקוחים ממקורות שונים, הן כיחידות עצמאיות והן את השתנות משמעותם ברצף תוך ביטוי חוויית ומצבים שונים המעסיקים אותו.^[2]

אופיר מציב זה מול זה דימויים, סמלים, פרגמנטים שיותרים מתחים עקב הפערים שבין הרבדים השונים. הנשגב מעומת עם הקונקרטי, הראוותני עם הבנאלי, הרומנטי עם הריאלי. אופיר נע בין הרצון לבודד דימוי יחידאי לבין דחף לרוקן ולעקר את הדימוי המבודד מתכניו הקונקרטיים מחד וההילתיים מאידך. לדוגמה בית משקף תהליכים תרבותיים וסוציולוגיים הופך אצל אופיר בו בזמן גם לתבנית ריקה שלתוכה הוא יוצק תוכני תודעה סובייקטיביים. המתחים הנוצרים בין העבודות הבודדות מאפשרים לצופה לשחזר משהו מהמפגש החווייתי המיתי של האמן עם האובייקט, ולתור אחר מחברים סמויים של תודעה. אופיר אומר שיש שלב שבו האובייקט מתחיל להקרין לא רק יחסים פיזיים אלא גם יחסים מטאפיזיים תכנים פנימיים והקשרים תרבותיים חדשים. העולם המלאכותי שנבנה על קומפוזיציות רגשיות ורציונליות מאפשר לבצע פסיכואנליזה למראות ולפעולות של האמן.^[2]

"דחיסת הבתים בשטח אדמה קטן וצפיפותם מפריכים את השאיפה לאינטימיות העומדת מאחורי החלום בית פרטי עם גינה כשהאינטימיות נכפית באמצעות חומות כלבי שמירה אזעקות. השלטים האבסורדיים ושמות התואר היומרניים של השכונות, משלימים את התפאורה הסוריאליסטית הישראלית, המושכת ודוחה את אופיר כאחד"^[2]

מבחינה צורנית ניתן לקשר את עבודותיו של אופיר לזו של ברנד והילה בכר (אנ') הגרמנים, שעבודת התיעוד המושגית שלהם משנות השישים ואילך התמקדה בתיאור מבנים תעשייתיים. עם זאת, אופיר קרוב לתלמידיהם שהמשיכו בתיעוד של מבני מגורים. אופיר קרוב במיוחד לגינתר פרוג (אנ') מבחינת היסוד האניגמטי בעבודתו ובתהליך המעבר מהקונקרטי למופשט. אופיר מושפע גם מהאמן האמריקאי העכשווי לואיס באלטס (אנ') במישור האוריינטציה המושגית ועניין בתבניות עבודה ארכיטקטוניות תוך נטייה לאידיאל של הצילום המודרניסטי האובייקטיבי. עבודתיו של באלטס ושל אופיר קשורות יותר בהקלטה ובאינדקסליות ספציפית של יסודות מתחומים שונים היוצרים פערים תודעתיים. לעומת הקלטת המידע הטיפולוגי המדויק והמחושב בצילומי הבתים קיים בסדרות הצילומים של גלעד אופיר ממד קדום ופראי עם נופך כנעני. אופיר עושה שימוש בערכים מקומיים של האזור ועוסק בנוף הארץ, כך למשל הוא כולל בעבודתו אלמנטים ארכיטקטוניים קדומים הבנויים באבן ומתייחס בעקיפין למבנים ההיסטוריים. הנופים שאופיר בוחר הם לא הירואיים או רומנטיים. הוא אמנם מודע בעבודתו למסורת האמריקאית מהמאה ה-19 ובעיקר לתצלומי הנוף, אך אצל אופיר הנופים הם כאלו שתמיד הושפעו ואף הושחתו בידי התרבות. הגבעה למשל היא גבעה מלאכותית, פסולת של מחצבה סמוכה, הנוף לעיתים פצוע -- אתרי בניה לעיתים נמצא בשלב החלמה. אצל אופיר תצלומי הנוף הם במודע אל הטבע. אופיר שיונק מהמסורת הרומנטית של תצלומי הנוף הנשגבים מבקש בו בזמן לעקור מנופיו את האור את הזוהר וההילה, עניינו הוא בטבע חסר אידיאליזם, בנופים שהופכים להיות לא מקום, לא נוף הירואי.^[2]

אופיר בעצם מצלם את הספק המסתתר בתוך הטבע את מבטו השני על מה שנראה טבעי ומתגלה אחר כך כמזויף.^[6] בתערוכתו "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" נחשף הפן הבורגני מודחק של החברה הישראלית שהוסווה בעבר תחת מעטה סוציאליסטי. אופיר מצלם את ביטויים הארכיטקטוני של הכמיהה הישראלית לאירופה השבעה. הצילומים מעבירים דיוקן ארכיטקטוני המשקף את החברה בה הוא קיים. הם לא מביעים עמדה פוליטית, הוא מצלם את תנועותיה של החברה הישראלית הוותיקה שאין לה יומרות מהפכניות פוליטיות ונוח לה בגבולותיה הישנים לקדם את האינטרסים האישיים שלה. גלעד אופיר עוקב אחר האופן שבו התשוקה לבניה דורסת שיקולים אסתטיים. פסטורליה מזויפת, מראית עין של הגשמת חלום כאשר המציאות הממשית הפוכה. מה שנראה הצלחה הוא לאו דווקא כזה אלא כישלון באותה מידת ודאות. מה יכול היה להיות מודל יופי ישראלי משוחרר מתלות באסתטיקה מערבית שמלכתחילה אינו עומד בסטנדרטים שלה כי הישראלים לא גדלים נושמים את זה מגיל צעיר. אותו פער סטנדרטים מודגש בסדרות של גלעד אופיר מדגישות את המציאות באזורי ההתנגשות בין מציאות ישראלית לחלום מערבי, מראה של מה שתרבות כלאיים יכולה ליצור על פני השטח המשתקף בעדשתו של הצלם, או כפי שהאמן מכנה זאת צילום קריטי.

המעקב המצטבר של אופיר אחרי תבניות החלום הישראלי חושף בתים המורכבים משילוב אקלקטי של אלמנטים ארכיטקטוניים הממירים את זהותם לים תיכונית -- קלאסית -- בארוקית מודרנית, טלאים של דימויים שאולים, שפה ארכיטקטונית תלושה ממקורותיה שנעשה בה שימוש לא אזורי ולא תואם, שפה נטולת מובהקות, נעדרת בסיס עצמאי עד שזה משתקף באסתטיקה הספציפית של כל מבנה. העדר רעיון אחיד של עיצוב אורבני מעיד אולי, לפי שיטתו של אופיר, על הזהות התרבותית שהולידה אסתטיקה כזאת.^[2]

בהיסטוריה של האמנות הישראלית יש נוכחות עקיפה למיתוס הציוני של בניה כמו למשל בציורי הבתים של ראובן רובין, עבודותיו של גלעד אופיר מתייחסות למיתוס הזה אך בהפוך למיתוס הציוני של הגשמת חלום אלא יותר על האופן בו הוגשם החלום או על איכות הגשמת חלום. הניגוד בין המבנים שבציורי רובין לבין המבנים שבצילומי גלעד אופיר הוא באוריינטליות של המבנים, האמנים הישראליים העדיפו אדריכלות מקומית שצומחת מהווי המקום בניגוד לטעם הישראלי המודרני שמעדיף את חזות ביתו מערבית, לכאורה, כי אינו יודע ליישם את טעמו בהתאם למקור השראתו.

עבודותיו של אופיר מתייחסות למכלול של שפת המופשט לזכרונות הצילום של סוף המאה ה-19 כשעדיין נחשב ללא רחוק מקסם או כישוף, כלומר כדרך לראות את העל טבעי.^[7]

בשלב מוקדם יותר של עבודתו בתקופת לימודיו בניו יורק אופיר מצלם עצים במשך למעלה משלוש שנים, דווקא בעיר שהארכיטקטורה שלה היא מהמרשימות בעולם. הוא מוביל את הצילום לאזורים של תנועה וצמחייה במרחב, עיסוק בצללים ואור תוך ניסיון מתמשך ללכוד איכויות בלתי נתפסות. אופיר מחפש דרכים לגעת בריק, להעלות תחושות חמקניות לגבי קיומם הספקני של הדברים.^[2]

המעבר מצילומי עצים לצילומי בתים, לא נעשה ברצף אחד היחס בין שני הנושאים הגדולים האלו בעבודה מהווה מפתי להבנת כלל עבודת האמן, מה שיכול להתפס כיצירת דיכוטומיה מוסרית של טבע מול תרבות מסתבר כעיסוק יסודי בפורמליזם של הדימוי הצילומי, התארגנות פרטים במרחב בדיקת המתחים המבניים, שליטה ביחסי שחור לבן. ניסיון ללמוד על המרכז הרגשי בצילום כיצד לבנות מוקד חווייתי שיקרין את עוצמתו אל הצופה וישפיע על תגובתו. בתערוכה דלות החומר יש צילום אחד של ברוש סימן יחיד לפרק זה שנעד מאותה תערוכה, בחירתו של אופיר לכלול צילום יחיד של ברוש גבוה בסביבה של בניינים ונוף חשוף, הברוש הוא סמל טעון של קינה ובתי קברות במערב ובישראל והוא לוקח את שאר המבנים שבתמונה למקום פרשני אחר, כאן מסתבר שהעמדה החברתית של האמן מתעמעמת ככל שעמדתו המופשטת מתבהרת, בצילומיו של אופיר אין בני אדם אלא אם הן מופיעות במקרה והן לא יותר מאשר דמות אנושית. הפרויקט הארכיטקטוני בצילומיו מחליף את פראיות הטבע ובצילומים אחרים היכן שהאדם נטש מתרחש תהליך הפוך כמו בסדרת נקרופוליס. נציג האדם בצילומים, הוא האמן, בעיקר הצופה מהצד, דרך עדשתו, בכוחות הקיום, ומנציח אותם בצילומיו.^[2]

• 1986 - פרס הצטיינות' ויליאם גראף', הנטר קולג' ניו יורק.
• 1991 - קרן התרבות אמריקה-ישראל
• 1992 - פרס אמן צעיר בצילום ע"ש ג'ראר לוי, מוזיאון ישראל, ירושלים.
• 2002 - פרס שר המדע התרבות והספורט בתחום האמנות הפלסטית.
• 2003 - פרס Jewish Cultural Awards, London Jewish cultural center.
• 2006 - פרס ג'ורג' ג'אפין. קרן התרבות אמריקה-ישראל.
• 2013 - פרס ליאון קונסטנטינר לצילום.

• 
  Piss Flower, מתוך עבודות חדשות, 2013
• 
  אובייקט ללא כותרת, מתוך עבודות חדשות, 2011
• 
  אצלנו חשוב היופי, מתוך נקרופוליס, 1999
• 
  חומות קיקלופיות, בן שמן
• 
  חומות קיקלופיות, שכונת וילאז', ראשון לציון, 1992
• 
  מטרות ירי, מתוך הסדרה נקרופוליס, 1997, שחור לבן
• 
  Untitled תחנת דלק צהובה, צומת קסטינה

מדיה וקבצים בנושא גלעד אופיר בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של גלעד אופיר

• גלעד אופיר, ברשת החברתית פייסבוק
• גלעד אופיר, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל