הציור מבוסס על סיפורה של יהודית, אלמנה יהודייה מהעיר בתוליה שהצילה את עם ישראל משליטה זרה על ידי עריפת ראשו של הולופרנס, שר הצבא האשורי של נבוכדנצר, לאחר שהסתננה למחנהו, ונותרה לבדה בלילה עם הולופרנס באוהלו. למחרת עם אשמורת הבוקר, מצאו אותו חייליו באוהלו וראשו ערוף, ליבם חרד והצבא האשורי התפזר לכל עבר (ספר יהודית פרק יד', פסוק יט').[2]
הציור נוצר קרוב לוודאי כזוג של שובה של יהודית לבתוליה, שני הציורים תועדו בסוף המאה ה-16 באוסף בית מדיצ'י, לשם הגיעו כמתנה שקיבלה ביאנקה קאפלו, אשתו השנייה של פרדיננדו הראשון דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה. קנה המידה הקטן של הציורים מעיד על כך שהם לא נועדו להצגה קבועה על קיר. ידוע על פי תיעודים בני התקופה כי ציורים בממדים קטנים כאלו נשמרו כחפצי ערך יקרים בארונות או בנרתיקי עור, ונחשפו על ידי בעליהם באירועים מיוחדים. העדינות וההקפדה על הפרטים הקטנים, מובילה להנחה שגם הלוחות הקטנים האלו נועדו למטרה זו.
הציור מתאר את הרגע שבו חייליו של הולופרנס מצאו את גופתו באוהלו. החיילים עומדים בדאגה סביב המיטה, שעליה מונחת גופתו נטולת הראש של מפקדם הולופרנס. הם ציפו למצוא אותו בזרועותיה של יהודית, אשר בשלב זה כבר ממהרת בחזרה לביתה. יש רק תיאור קצר של הסצנה בספר יהודית, והיא עוררה בבירור את דמיונו של בוטיצ'לי. קיימת סתירה מסוימת בין שני ציוריו של בוטוצ'לי: גופו המתואר בציור זה הוא של אדם צעיר. לעומת זאת, הראש המתואר ב"שובה של יהודית לבתוליה" הוא של אדם מבוגר.[1]
גופתו של הולופרנס, העטופה בסדינים, היא בעלת קווי מתאר אנטומיים מושלמים. האוהל העשוי בד כבד מדגיש את האווירה העגמומית, וזאת מבלי למנוע מהאור לחדור פנימה ולהשתקף על מדי השריון והאריגים העשירים. תיאור הדמויות בהיר והן מבטאות אימה, הפתעה ותמיהה. הציור ממקד את העין הן בגופתו של הולופרנס והן בדמות החייל נושא השריון אשר מרים את הסדין. מימין, שתי דמויות שלוות על סוסים, שנראה שהתגלית המקאברית אינה נוגעת להן.
למרות גודלם הקטן, שני הציורים של בוטיצ'לי הם יצירות מופת אמיתיות בשל מורכבות הקומפוזיציה, תשומת הלב לפרטים זעירים ובחירה נכונה של התפאורה השונה לכל סצנה.
