מיד לאחר תחילת הכיבוש הוצאו לרחוב 100 יהודים, שם הוצבו בשורה ומחציתם הוצאו להורג. ב-14 ביולי 1941 נלקחו 52 יהודים מכיכר השוק והוצאו להורג בבית הקברות היהודי בעיר.[1]
ב-6 בדצמבר 1941 נצטוו יהודי נבהרדק להתאסף בבית המשפט בעיר, שם נכלאו ללילה. למחרת בבוקר נלקחו 500 יהודים מבית המשפט לכפר הסמוך סקרידלבו (Skrydlevo), שם הוצאו להורג.[2]
היהודים הנותרים הופרדו באותו חודש מהאוכלוסייה הכללית ונסגרו בשני גטאות נפרדים בעיר; האחד ברחוב מינסק והשני ברחוב פרסץ (Peresets). כל גטו הוקף בגדר עץ ובתיל. אוכלוסיית הגטאות הללו ביצעה עבודת כפייה.[1] למעלה מ-8,000 יהודים מהסביבה נאלצו להיכנס לגטו פרסץ.[2]
חיסול
השמדת אוכלוסיית הגטו החלה מיד; ב-8 בדצמבר 1941 נרצחו 2,990 יהודים. לא רק הוורמאכט טבח ביהודים: ב-7 באוגוסט 1942 השתתף בהרג גם גדוד משטרת העזר האסטונית ה-36,[3] וגדוד משטרת העזר הליטאית ה-11 הרג 3,000 מתושבי הגטו ב-8 בדצמבר 1941.[4]
ב-7 במאי 1943 נורו למוות 300 בני אדם, רובם נשים וילדים. ביולי 1942 חוסל גטו רחוב פרסץ ובסתיו 1943 חוסל גטו רחוב מינסק.[5] מאז הקמת גטו נבהרדק בדצמבר 1941 ועד לחיסול גטו רחוב מינסק, נהרגו כ-10,000 יהודים.[6] לא יותר מ-350 תושבים שרדו.[2]
התנגדות וחסידי אומות העולם
הבריחה מגטו נבהרדק החלה באפריל 1942. באמצע מאי 1943 החלו תושבי הגטו הנותרים, ובראשם רייכל (רחל) קושנר (סבתו של ג'ארד קושנר),[7] לחפור מנהרה מתוך הגטו, שאורכה הסופי היה יותר מ-250 מטרים. 232 אנשים נמלטו דרך המנהרה החל ב-26 בספטמבר 1943. מתוכם, למעלה מ-100 הצטרפו לפרטיזנים של בלסקי. אחרים הצטרפו ליחידות אחרות.[2] לפי סוכנות הטלגרף הבלארוסית, הייתה זו הבריחה הייתה הגדולה ביותר מגטו באירופה שתחת הנאצים.
13 תושבי נבהרדק זכו לתואר חסידי אומות העולם על ידי יד ושם. ביניהם היו קנסטנצין קזלוסקי (Kanstancin Kazloŭski, ובבלרוסית: Канстанцін Казлоўскі (Ka')) שעם בניו היינאדז ואולאדזימיר הציל 500 יהודים, בהם 7 תושבי גטו נבהרדק,[8] וברברה טרנקה, שהצילה שני תושבי הגטו.[9]
מורשת
לא פורסמה רשימה מלאה של קורבנות גטו נבהרדק, אך נוצרו רשימות חלקיות. הבניין שהכיל בעבר את הכניסה למנהרה מכיל כיום את מוזיאון ההתנגדות היהודית בנבהרדק, ואנדרטאות הוקמו בשלושה אתרי טבח (רחוב מינסק, שני קילומטרים מגבולות העיר וליד סקרידלבו) על ידי הניצול ג'ק קגן ב-1993 ו-1995. בשנת 2017 הוצבה בעיר אנדרטה לזכר הקורבן מיכל (מיכאל, Mikhle) סוסנובסקי בן ה-12, שנורה למוות על ידי המשטרה הגרמנית.[10]
^Adamushko, V. I.; Biryukova, O. V.; Kryuk, V. P.; Kudryakova, G. A. (2001). Reference book on places of detention of the civilian population in the occupied territory of Belarus. Minsk: National Archives of Belarus. p. 42. ISBN9856372194.