גטו ברלאד (ברומנית: Bârlad) היה אחד מהגטאות הפתוחים בחבל ארץ רומניה בתקופת השואה, הגטו היה פעיל בין השנים 1940–1943, בשנת 1942 מנה בשיאו 3,224 יהודים. הובאו לגטו זה יהודים מעיירות שכנות כמו פוישט (Puieşti).^[1][2]

מאז ראשית ההתיישבות היהודית בברלאד במחצית השנייה של המאה ה-17 ועד מלחמת העולם השנייה בוצעו פרעות רבים ביהודים שהתיישבו ואף היה ארגונים שהציתו מחאות כנגד היהודים.^[2] אחד הפרעות היה בשנת 1868, וכשנודע למשה מונטיפיורי הדבר, שלח מכתב לנסיך קארל, והלה הבטיח לו כי הדברים ישונו, והיהודים שניזוקו יקבלו תשלומים על הנזק עפ״י שומה של הדיינים. אולם הדבר לא קרה והמשיכו הפרעות ביהודים.^[3]

בסוף המאה ה-19 הורע מצבה הכלכלי של האוכלוסייה היהודית מחמת רדיפות, שמהן סבלו בעיקר המתווכים והסוחרים. הסוחרים הרומניים בברלאד התנגדו להפליית עמיתיהם היהודיים, וב-1898 הגישו מחאה למשרד המסחר בבוקרשט נגד החלטת לשכת המסחר המקומית לפעול להרחקת המתווכים היהודיים. בסתיו 1899 גברה ההגירה מברלאד, מספרם הכולל של היהודים המהגרים מבראלד בין השנים 1899 ו-1902 הגיע ל-600.^[2]

בשנת 1907 נוסד חוג אנטישמי על ידי מורים, כמרים ומנהיגים פוליטיים, מטרתו של חוג זה היה להסית את תלמידיו לפרוע ביהודים. שניים מן התלמידים שנטלו חלק בפרעות סולקו מבית הספר. כמחאה על סילוקם שאר התלמידים הצטיידו בכלי נשק ופרצו לרובע היהודי לשם הרס ושוד, 80 חנויות של סוחרים ובעלי מלאכה יהודים נפגעו בהשתוללות זו.^[2]

סבלם של יהודי המקום גבר בימי הטרור של "התנועה הלגיונרית". בנובמבר 1940 נתפסו כל הגברים היהודיים לעבודת כפייה, כעבור זמן קצר שוחררו האקדמיים שביניהם, כתוצאה ממחאת האקדמיים הרומנים, אשר איימו שגם הם יבואו לעבוד עם חבריהם היהודים.^[2]

עם הרחקת התלמידים היהודיים מן הגימנסיה הממלכתית, יסדה הקהילה הרומנית במקום גימנסיה משלה, בה למדו 80 תלמידים ב-1940, 93 תלמידים ב-1941, 50 תלמידים ב-1942 וב-1943. בבית הספר היסודי למדו 180 תלמידים למדו ב-1940 וב-1941, 186 ילדים ב-1942 ו-161 ילדים ב-1943.^[2]

ארבעה תלמידים יהודיים נעצרו ונאשמו בהפצת גילוי דעה קומוניסטית. הם הובאו לווסלוי (Vaslui) ועונו שם כדי לסחוט מהם הודאה. במשפטם שנערך ב-19 בדצמבר 1940 בגאלאץ (Galaţi), יצאו זכאיים.^[2]

תוצאותיהן הכלכליות של ההתנכלות ביהודים מתבלטות מתוך מספרים אלה משנת 1942 – מבין 325 בעלי מלאה ופועלים יהודיים, היו 125 מחוסרי עבודה, מבין 294 פקידים יהודים הועסקו רק 136, מבין 428 סוחרים יהודים פעלו רק 254, ומבין 43 אקדמיים יהודיים – רק 23. בשנה ההיא יכלו רק 24% מבעלי המקצוע היהודיים לעסוק במקצועותיהם.^[2]

בגלל דלדול במקורות הפרנסה נאלצה הקהילה להגדיל את תמיכתה במשפחות מחוסרות אמצעים. ב-1940 נתמכו על ידה 200 משפחות, ב-1941 תמכה ב-300 משפחות, ב-1942 וב-1943 ב-600 משפחות.^[2]

עם פרוץ המלחמה בין רומניה וברית המועצות ביוני 1941, גורשו לברלאד כל היהודים מעיירות המחוז: פלופאנה (Plopana), מורג'ן (Murgeni), אבראמשט (Avrameşti) וראדן (Rădeni), וכן חלק מיהודי ברשט ופלצ'יו (Fâlciu), באביב 1943 הופקעו בית החולים, בית הזקנים ובית המרחץ של הקהילה בידי "המרכז הלאומי לרומאניזציה".^[2]

השמירה בגטו פתוח הייתה פחות קפדנית ואף ניתן היה לצאת ממנו לעבודה, באישור השומרים. במהלך פעילות הגטו הנשים עבדו בתפירה והגברים בעבודות כפייה בעיר או מחוצה לה (למשל בסלילת מסילות רכבת).^[1][2]

הקהילה סייעה גם ליהודים שעבדו בגדודי עבודות הכפייה, בסאויששט שבמחוז טוטובה, בטורקואיה שבמחוז בריילה, באלכסנדרן שבמחוז טיגינה, בבסרביה בסורואיה ובסירט שבמחוז פוקשאן. היא שלחה להם מלבושים ותרופות, ודאגה גם לילדיהם. יתר על כן, קבוצות של יהודים שעברו בדרכם למחנות הכפייה דרך תחנת הרכבת של ברלאד, צוידו על ידי הקהילה במזון ובכסף.^[2]

בנוסף, ארגון "הג'וינט" היווה מקור סיוע ליהודים במצוקה מבחינת מזון (קלחי תירס, תפו"א או קמח).^[2][1]

כשחזרו היתומים היהודים מטרנסניסטריה, לאחר שהוריהם נרצחו, קיבלה קהילת ברלאד 167 מהם, הקימה מעון בשביל חלק מהם, ולקחה אותם תחת חסותה עד עלייתם לארץ ישראל.^[2]

לקראת סוף המלחמה, הגרמנים תכננו לחסל את היהודים במקום אך התקדמותם של בעלות הברית והצבא האדום מנע מהם לעשות זאת.^[2][1]

• פנקס הקהילות – אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה – רומניה, ירושלים: יד ושם, 1969, כרך ראשון, עמ' 16–21

• עדותה של לורי לורה שינשורה ינקו, בערוץ יד ושם, באתר יוטיוב