גונדולה (באיטלקית: Gondola) היא סירהמסורתית צרה וארוכה עשויה עץ, המאפיינת את ונציה ומשמשת כאחד מכלי התחבורה הנפוצים ביותר בתעלותיה המלאות מים שאינן מאפשרות תנועה בכלי רכב יבשתיים.
הגונדולה מונעת על ידי חתירה במשוט יחיד וארוך המחובר אל אחורי הסירה. לעיתים נמתחת מעל הגונדולה מעין יריעת בד או פלסטיק המגנה על הנוסעים מפני חום, קור או גשם. חוק מסורתי בוונציה קובע כי על הגונדולות להיות צבועות בגווני שחור, ולרוב הן אכן צבועות בצבע זה.
זה מאות שנים שהגונדולה מהווה את אמצעי התחבורה הנפוץ ביותר בוונציה, והיא עודנה משמשת כיום כעין מעבורת או מונית (המינוח המקובל באיטלקית למונית-גונדולה הוא "traghetto"), בעיקר ככלי מעבר בין תעלות ורחובות שונים. במהלך המאה ה-18 היו בוונציה כמה אלפי גונדולות. כיום ישנן רק כמה מאות, שרובן מושכרות לתיירים וחלק קטן מהן בשימוש פרטי או משמשות כמונית שירות עבור תושבי ונציה. עד סביבות סוף המאה ה-19 היו הגונדולות נפוצות מאוד בוונציה, אולם מאז החל מספרן לרדת עקב שימוש בסירות מנוע. כיום שטים בגונדולה לעיתים קרובות לאו דווקא תושבי ונציה החפצים להגיע מנקודה מסוימת לאחרת אלא תיירים הרוצים להתרשם בדרך זו מיופיין של תעלות ונציה.
את הגונדולה משיט אדם שזהו עיסוקו הבלעדי - הגונדולייר. הגונדולייר עומד באחורי הסירה ודוחף ומושך את המשוט היחיד. מקצוע זה הוא באופן מסורתי מקצוע גברי, ולראשונה הוסמכה אישה לתפקיד זה בשנת 2010.[1] פעמים רבות מבדר הגונדולייר את הנוסעים ושר להם שירים או סיפורים עממיים לפי קצב החתירה. שירים כגון אלו מכונים ברקרולה. מקצוע הגונדולייר הוא מקצוע נחשב מאוד, ואף יש איגוד גונדוליירים. בגלל חשיבות המקצוע וייחוד הפעילות בוונציה, מחיר השייט בגונדולה הוא גבוה. תיירים המבקשים להסתפק בחוויה רגעית במחיר נמוך יוכלו לחצות את התעלה מצד אחד לשני ב-traghetto.
בעבר הייתה מלאכת בניית הגונדולות אומנות קשה שעברה מדור לדור בתוך המשפחה. הבנייה ארכה מספר שבועות וכללה מספר שלבים, ביניהם חיתוך חומר הגלם, שיופו, צביעתו וגילופו. פעמים רבות גולף חרטום הגונדולה בצורות מיוחדות. כיום, עם התפתחות הטכנולוגיה, רבות מן הגונדולות כבר אינן מיוצרות ביד אלא בבתי חרושת, אולם ישנם עדיין בתי מלאכה הבונים גונדולות בצורה המסורתית.
