גבול לאוס–מיאנמר הוא הגבול הבין-לאומי המפריד בין לאוס למיאנמר (בעבר בורמה). אורך הגבול הוא 238 ק"מ, והוא עובר כולו לאורך הנהר מקונג ממשולש הגבולות עם סין בצפון ועד למשולש הגבולות עם תאילנד בדרום.[1]
תיאור
הגבול מתחיל בצפון, במשולש הגבולות עם סין, במפגש של נהר ננלה (Nanla river) עם הנהר מקונג, ואז ממשיך בכיוון דרום-מערב עד למשולש הגבולות עם תאילנד במפגש עם הנהר קוק, למעט בליטה מזרחה של המקונג באמצע הגבול.
היסטוריה
הנהר מקונג שימש היסטורית כגבול טבעי בין ממלכות וקבוצות עם שונות באזור.[2] השימוש בו כגבול המודרני בין לאוס למיאנמר נובע מהתקופה הקולוניאלית במאה ה-19. משנות ה-60 של המאה ה-19, צרפת החלה לבסס נוכחות באזור, בתחילה בקמבודיה המודרנית ובווייטנאם, ולאחר מכן בהודו-סין הצרפתית, שנוצרה ב-1887. לאוס נוספה אז למושבה ב-1893, בעקבות מלחמת סיאם–צרפת. בינתיים בריטניה החלה לכבוש את מיאנמר (אנ'), ולשלב אותה בהדרגה כחלק מהודו הבריטית. ב-15 בינואר 1896, בריטניה וצרפת סיכמו כי הגבול בין שתי מושבותיהן יעבור לאורך הנהר מקונג.
ב-1941, לאחר הכיבוש היפני של בורמה (אנ'), הועברו חלקים מבורמה לסיאם כשטח סוהרט תאילן דום (אנ'), ובכך הסתיים קיומו של גבול לאוס–מיאנמר. ב-1946, לאחר כניעת האימפריה היפנית, אזורים אלו, והגבול הוחזרו לבורמה.[3][4] ב-1937, בורמה הופרדה מהודו והפכה למושבה נפרדת. בורמה קיבלה את עצמאותה רק ב-1948. לאוס השיגה עצמאות חלקית מצרפת ב-1949, וקיבלה את עצמאותה סופית ב-1953, כאשר הגבול נהיה הגבול המפריד סופית בין שתי מדינות ריבונויות. בעשורים שלאחר מכן, אזור הגבול היה לא יציב, עם קבוצות חמושות שונות שפעלו כאן, כמו קוומינטנג הסינית, פאת'ט לאו (אנ') ומיליציות שאן (אנ') שונות.[2] כיום, הגבול אינו מסוכן יותר, לאחר שנחתם חוזה חיתום משותף של הגבול בין שתי המדינות ביוני 1993, והקמת גשר ידידות לרוחבו ב-2015.[5][6]
מעברי גבול
יש מעבר עיקרי אחד בגשר הידידות בוואן פונג-קייאנגלאפ, המקשר בין שיאנג קוק (Xieng Kok) בלאוס לקייאנגלאפ (Kyainglap) במיאנמר, שנפתח ב-20 בנובמבר 2018.[7][8]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים