גאו יאוג'יה, ילידת מחוז קאו, שאנדונג בשנת 1927, נולדה למשפחת בעלי אדמות.[1][2] ילדותה עברה עליה בצל טרגדיה: כפות רגליה נקשרו במשך שש שנים, אירוע שהותיר אותה צולעת לכל חייה.[2][3]
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, משפחתה, שכללה חמישה אחים, עברה לקאיפנג, הנאן. שם, בשנת 1939,[2][4] החלה גאו בלימודי רפואה באוניברסיטה. לימודיה נקטעו באופן זמני עקב הפלישה היפנית, אך היא הצליחה לסיים את לימודיה בשנת 1953 באוניברסיטת הנאן. זמן קצר לאחר מכן, נישאה לבעלה, גואו מינג'ו.
גאו, ששימשה כרופאה מומחית בגינקולוגיה שחלתית[5] במכללת הנאן לרפואה סינית מסורתית, טיפלה במספר רב של נשים, תוך שהיא מיילדת אף "תריסר תינוקות ביום". כאשר פגע רעב קשה במחוז בסוף שנות ה-50, גאו דאגה לספק מזון ואספקה חיוניים לחולים נזקקים.[6]
בשל מעמדה האינטלקטואלי, גאו נרדפה קשות במהלך מהפכת התרבות (1966–1976), אירוע שהותיר אותה במצב בריאותי ירוד. היא הוכתה מספר פעמים על ידי השומרים האדומים בשל מעמד "בעל הבית" של משפחתה, ואף נאלצה להסתתר בחדר המתים של בית החולים[6] כדי להימנע ממעצר. בנה הצעיר, בן 13 בלבד, נכלא לשלוש שנים ללא כל הצדקה.[2] ההתעללות שעברה במהלך תקופה זו גרמה לה כמעט להתאבד.
לאחר סיום מהפכת התרבות, גאו חזרה לעבודתה כרופאת נשים בבית החולים לרפואה סינית בהנאן. בשנת 1986 קיבלה דרגת פרופסור, ופרשה מעבודתה בשנת 1990. גאו אף כיהנה כחברת קונגרס העממי השביעי של הנאן.[7]
פעילות איידס
שערוריית הדם הסינית, שהתרחשה במחוז הנאן בסין בשנות ה-90, גרמה להתפשטות מהירה של נגיף ה-HIV בקרב האוכלוסייה הכפרית הענייה. הסיבה העיקרית לכך הייתה פעילות איידס הנאן, שהתבססה על מרכזי איסוף דם לא סניטריים, הן פרובינציאליים והן פרטיים.
במרכזים אלו, דם נאסף מתורמים בתשלום לתוך מיכל מרכזי, ממנו הופרדה הפלזמה. שארית הדם, שלא עברה תהליך עיקור ראוי, הוזרמה חזרה לתורמים מאותו סוג דם.[8] כתוצאה מכך, רבים נדבקו ב-HIV, מה שהוביל למגפה נרחבת.
גאו, רופאה סינית ידועה, הפכה לדמות מרכזית במאבק נגד איידס בסין בעקבות שערוריית הדם הסינית. היא התפרסמה בזכות תמיכתה במניעת איידס, פעילותה למען חולי איידס וילדים יתומים,[9]וקריאותיה למוסדות מקומיים ולאומיים להתייחס ביתר רצינות למחלה.
במקרה הראשון של איידס אשר נתקלה בו גאו היה בשנת 1996, כאשר נקראה להתייעץ בבית חולים בז'נגג'ואו.[7] אישה בשם בא, שאובחנה מאוחר יותר עם איידס, לא זוהתה עם המחלה בעת תחילת אשפוזה[10]. גאו איבחנה אותה עם איידס ב-7 באפריל 1996,[10][11] וחשדה שהיא נדבקה בעקבות עירוי דם לא סטרילי. בא נפטרה 10 ימים לאחר מכן.
חקירה מעמיקה יותר חשפה שמקרה זה לא היה יחיד, אלא חלק ממגפה רחבה יותר שפקדה את מחוז הנאן. גאו החלה לבקר בכפרים כדי לחקור את היקף הבעיה, וגילתה מספר רב של מקרי איידס נוספים.[11] גילויים אלו הובילו אותה להקדיש את חייו למאבק במחלה ולשיפור תנאי חייהם של חולי איידס בסין.
מאמצי מניעת איידס
בסוף שנת 1996, גאו החלה לכתוב ולפרסם חומרים בנושא מניעת התפשטות HIV/איידס. היא השתמשה בכספה האישי כדי להדפיס ניוזלטר בשם "ידע למניעת HIV", שהופץ לראשונה ב-1 בדצמבר 1996, יום האיידס העולמי.
גאו חילקה את הניוזלטר בתחנות אוטובוס בז'נגג'ואו, וביקשה מהנוסעים להעביר אותו לאזורים כפריים. הניוזלטר יצא ב-15 גיליונות, עם הדפסה כוללת של 530,000 עותקים. הגיליון הראשון מומן על ידי מוזיאון הנאן לתרבות והיסטוריה וקרן סונג צ'ינגלינג, אך הגיליונות הבאים מומנו על ידי גאו עצמה, בעלות של בין 3,000 ל-5,000 יואן לכל גיליון.[7][10]
הניוזלטרים הופצו בתחנת המגפה של מחוז הנאן, במרכזי תכנון משפחה, באוטובוסים וברכבות. במקרים מסוימים, עיתונים ומגזינים אחרים שיתפו פעולה עם גאו והפיצו את החומרים שלה לצד הפרסומים שלהם.
הרצאות: גאו כללה מידע על מניעת HIV/איידס גם ב-30 עד 70 הרצאות פומביות שהיא נתנה מדי שנה בנושא בריאות.[7][12]
מרכז פעילות: דירתה של גאו הפכה בסופו של דבר ל"מרכז פיקוד" למאבק באיידס. שם היא הדפיסה עלונים, ענתה למכתבים וטלפונים מחולים, רופאים ומורים בנושא HIV/איידס.
טלוויזיה: ב-1 בדצמבר 1999 הוזמנה גאו על ידי הטלוויזיה של העיר ג'נגג'ואו להשתתף בתוכנית טלוויזיה בשידור חי בנושא מניעת HIV/איידס.[10]
ספר: גאו החליטה לקדם את המסר שלה עוד יותר על ידי פרסום ספר בשם "מניעת איידס / מחלת מין". לאחר שקיבלה את פרס ג'ונתן מאן לבריאות גלובלית וזכויות אדם בשנת 2001, היא השתמשה ב-30,000 דולר מפרסים ו-10,000 דולר נוספים בתרומות מקרן פורד כדי להדפיס 150,000 עותקים של הספר.
הפצת הספר: גאו תרמה כ-60,000 עותקים של הספר לפדרציית הנשים של מחוז הנאן, כמו גם לתחנה למניעת מגפות ולספרייה המחוזית של הנאן, עם הוראות להמשיך ולהפיץ את הספרים לאזורים כפריים יותר ולארגונים קטנים יותר. היא קיבלה בקשות רבות לספר, בעיקר מהנאן, אך גם מאזורים אחרים בסין.
סקר: בסתיו 2001, גאו ערכה סקר בנושא ידע על מניעת איידס.[10] התברר שפחות מ-15% מהאנשים שנסקרו הבינו נכון את דרכי העברת HIV ומניעת איידס, ורובם לא ידעו כיצד ניתן להידבק ב-HIV דרך דם.
גאו הפכה לדמות מרכזית במאבק באיידס בסין. פעילותה תרמה רבות להעלאת המודעות למחלה ולדרכי מניעתה, וסייעה להציל חיים רבים.
סיוע לחולי איידס ובני משפחותיהם
בסביבות שנת 2000, רוב מאמציה של גאו יי התמקדו בסיוע ל"יתומי איידס", ילדים שאיבדו את הוריהם למחלה בכפרים של מחוז הנאן.[13] היא פעלה בשלושה מישורים עיקריים:
תמיכה כלכלית: גאו העניקה כסף ישירות לילדים כדי לסייע להם בצרכי היום-יום.
סיוע רפואי: היא רכשה תרופות, בעיקר משככי כאבים, עבור ילדים שסבלו מתסמיני איידס.[10][12]
ההשפעה של הפעילות על נכסיה: בעקבות השימוש הנרחב בכספה האישי, בעלה של גאו נאלץ למנוע ממנה גישה לחסכונות המשותפים של בני הזוג החל משנת 2000.[7]
שיתוף פעולה עם שופינג וואנג: גאו עבדה בשיתוף פעולה עם שופינג וואנג, חוקרת בריאות שהייתה מודעת לליקויים בשיטות איסוף הדם בסין שהובילו להתפשטות הפטיטיס C בשנת 1993. וואנג, שהייתה גם הראשונה שהתריעה על עלייה בהדבקה ב-HIV כמה שנים מאוחר יותר, סיפקה לגאו נתונים שתמכו במסרי ההסברה שלה בנוגע למחלה.[14]
תגובת הנגד של הממשלה
תחילה, פעילותה של גאו יי זכתה לתגובות שליליות מצד גורמים מקומיים. הן גורמים רשמיים והן העיתונות המקומית לא היו מוכנים לתמוך בה במסעות ההסברה שלה, ואף סירבו לסקר את הנושא. חששם היה שדיון פומבי באיידס יפגע בתדמיתו של מחוז הנאן.[12][15]
גאו סבלה מהטרדות מצד הרשויות: הדואר שלה נתפס, הטלפון שלה צלצל ללא הרף, והיא אף נאסרה על ידי המשטרה.
אוגוסט 2000: גאו נתנה ראיון ל-China Newsweekly, שהודפס מחדש על ידי מספר כלי תקשורת. בעקבות הראיון, הרשויות המקומיות אסרו עליה לדבר שוב עם עיתונאים.[10]
נובמבר 2000: הרצאה שגאו הייתה אמורה לתת לסטודנטים בוטלה שעות ספורות לפני כן לאחר שהודיעה שתדון בקצרה ב-HIV/איידס.
ההתנגדות המקומית לא ריפתה את גאו: היא המשיכה בפעילותה ללא מורא, תוך סיכון משמעותי לחירותה ואף לחייה. נחישותה תרמה רבות להעלאת המודעות למחלת האיידס בסין ולדרכי מניעתה.
הכרה
אף על פי שלא הייתה הרופאה הסינית הראשונה שדיברה נגד מגפת ה-HIV במדינה, קמפיינים של גאו יי למניעת איידס תרמו רבות להשפעה על מדיניות ממשלת סין בנוגע למניעה ובקרה של המחלה.[4]
הודאה רשמית ופעולות ממשלתיות: בשנת 2003, לאחר שנים של התעלמות מהבעיה, ממשלת סין סוף סוף הודתה רשמית בקיומה של מגפת HIV במדינה והבטיחה להשקיע כספים משמעותיים במאמצי מניעה ובקרה.
הערכות לגבי היקף המגפה: בשנת 2004, קבוצת הנושא של האומות המאוחדות בנושא HIV/איידס בסין פרסמה דו"ח שהעריך שאיפשהו בין 850,000 ל-1.5 מיליון מבוגרים בסין נדבקו ב-HIV נכון לשנת 2001. הערכות אלו היו גבוהות משמעותית מההערכות הרשמיות של ממשלת סין באותה תקופה.
הסתירות בין הערכות: בשנת 2007, פקידי בריאות סיניים העריכו שרק 740,000 מבוגרים נדבקו ב-HIV. עם זאת, גאו טענה שמספר המקרים הכולל ברחבי המדינה היה קרוב ל-10 מיליון.[4][16] פער משמעותי זה הדגיש את הצורך בשקיפות רבה יותר ובנתונים מדויקים יותר בנוגע למגפת האיידס בסין.
הכרה בינלאומית: למרות ההתנגדות המקומית, גאו זכתה להכרה בינלאומית רחבה על פעילותה.
בשנת 1999, משרד החינוך הסיני כינה אותה "אישית מודל שעוסקת בדור הבא", אך לא הזמין אותה לטקס הענקת הפרס.[10]
בשנת 2001, היא זכתה בפרס ג'ונתן מאן לבריאות וזכויות אדם.[17]
בשנת 2002, היא זכתה בתואר הגיבורה האסיאתית של מגזין טיים.
בשנת 2003, היא זכתה בפרס רמון מגסיי לשירות הציבור במנילה, הפיליפינים.[5][18]
בשנת 2007, היא זכתה ב"פרס המנהיגות הגלובלית, נשים משנות את עולמנו" על ידי ה-Vital Voices Global Partnership.
אפריל 2007: האיגוד האסטרונומי הבינלאומי קרא לאסטרואיד 38980 על שמה.[19]
ספטמבר 2007: האקדמיה למדעים של ניו יורק העניקה לה את "פרס Heinz R. Pagels לזכויות האדם של המדענים".[20]
פברואר 2015: גאו קיבלה את "פרס המצפון השנתי של ליו בניאן" לשנת 2014. טקס הענקת הפרס התקיים בדירתה בניו יורק והשתתפו בו למעלה מ-10 חברי חבר המושבעים ואורחים. הפרס נקרא על שם הרופא הסיני ליו בניאן וחבר השופטים כלל סופרים סינים ידועים.
הקושי לקבל הכרה בסין: למרות ההכרה הבינלאומית, גאו נתקלה בקשיים רבים לקבל הכרה והערכה בסין. היא נדחתה רשות לנסוע מחוץ למדינה כדי לקבל מספר פרסים בינלאומיים.
השפעה מתמשכת: פעילותה של גאו יי תרמה רבות להעלאת המודעות למחלת האיידס בסין, לחץ על הממשלה לנקוט בצעדים אפקטיביים יותר למניעה ובקרה של המחלה, וסייעה להציל חיים רבים.
החיים המאוחרים
בעלה של גאו, גואו מינג'ו, נפטר בשנת 2006.[4][16] לזוג היו שתי בנות ובן, אך גאו התנכרה מהם עד שנת 2009.
בשנת 2007, גאו נתונה במעצר בית ולא יכלה לנסוע.[9] גורמים מקומיים לחצו עליה לחתום על הצהרה לפיה היא "לא מסוגלת לנסוע עקב בריאות לקויה".[21]למרות זאת, ביקרו אותה בבית גורמים רשמיים, ביניהם סגן מזכיר המפלגה של מחוז הנאן, צ'ן קונגאו, סגן המושל של הנאן, וואנג ג'ומיי, וראש מחלקת ארגון המפלגה הקומוניסטית של מחוז הנאן, Ye Dongsong. ביקור זה דווח ב-Henan Daily ובתקשורת סינית אחרת.
בפברואר 2007, בעקבות לחץ בינלאומי, הממשלה הסינית אפשרה לגאו לנסוע לארצות הברית כדי לקבל פרס.[22] מעצר הבית של גאו היה חלק ממגמה מתמשכת של הטרדות נגד פעילי איידס בסין, ובפרט במחוז הנאן. בשנת 2006 נעצר פעיל בולט נוסף, וואן יאנהאי, ונמנע ממנו לקיים ועידת איידס בבייג'ינג.
גאו תיארה את הבלוג שלה, אותו עדכנה עד שנת 2009, כ"שדה קרב" בין תומכיה למתנגדיה. לטענתה, פריצה לבלוג שלה גרמה להתקפות רבות, לאחר שהחלה לתאר מקרים רבים של אנשים שהמשיכו להידבק ב-HIV דרך עירויי דם במחוז הנאן.[23]
ביולי 2008 יצאה לאור האוטוביוגרפיה של גאו The Soul of Gao Yaojie (נכתבה בסינית) על ידי Ming Pao Publications Limited (הונג קונג), והגרסה האנגלית, The Soul of Gao Yaojie: A Memoir, פורסמה בנובמבר 2011.[24]
החיים בארצות הברית
במאי 2009, חששה גאו שתשוב למעצר בית בסין, ולכן נמלטה לארצות הברית. עם הגעתה, התארחה זמן קצר אצל משפחה סינית, ולאחר מכן עברה לניו יורק בעזרת מלגת ביקור מאוניברסיטת קולומביה. היא התיישבה בווסט הארלם.[16]
בארצות הברית, גאו הרצתה רבות על חוויותיה כרופאה ופעילה בסין.[2] היא שיתפה פעולה הדוקה עם פרופסור אנדרו ג'יי נתן מאוניברסיטת קולומביה, חוקר פוליטיקה סינית שניהל את ענייניה בארצות הברית.[25]
בשנותיה האחרונות, בריאותה של גאו התדרדרה, והיא סבלה מפקקת.[25] בשנת 2016 אושפזה בבית החולים עקב דלקת ריאות.
ב-10 בדצמבר 2023, נפטרה גאו מסיבות טבעיות בביתה במנהטן עילית, בגיל 95. מותה אושר על ידי פרופסור נתן.[1][4][2]
