הולצר ידועה כאמנית נאו-מושגית.[2] רוב עבודותיה מוצגות במרחבים ציבוריים וכוללות מילים ורעיונות, בצורה של אמנות-מילים (אנ').[5][6][7][8] הממד הציבורי הוא חלק בלתי נפרד מיצירותיה של הולצר. המיצגים הגדולים שלה כללו שלטי חוצות פרסומיים, הקרנות על מבנים ומבנים אדריכליים אחרים ותצוגות אלקטרוניות מוארות. שלטי LED הפכו לצורת ההצגה השכיחה ביותר שלה ביותר שלה, אף על פי שיצירותיה משלבות מגוון רחב של מדיה הכוללת כרזות רחוב, שלטים מצוירים, ספסלי אבן, ציורים, צילומים, סאונד, וידאו, הקרנות, האינטרנט, חולצות טריקו לווילי סמית' (אנ'), ורכב מרוץ ל0BMW. הקרנות אור של טקסט היו מרכזיות ביצירותיה של הולצר מאז שנת 1996.[9] הולצר כבר אינה המחברת של הטקסטים שלה, ובשנים שלאחר מכן היא חזרה לעסוק בציור.[10]
הולצר משתמשת רק באותיות גדולות בעבודתה, ולעיתים קרובות מילים או ביטויים בטקסט נטוי. היא הצהירה בעבר שזה משום שהיא רוצה ”להראות תחושת דחיפות ולדבר קצת בקול רם.”.[11]
נושא עבודתה של הולצר מתייחס לרוב לפמיניזם וסקסיזם. עבודתה דנה בנושאים כבדים כמו תקיפה מינית נגד נשים. היא אמרה שהיא נמשכת לנושאים מסוג זה בגלל חוסר תפקוד משפחתי שחוותה ומכיוון שלטענתה ”אנחנו [כחברה] לא צריכים יצירות על שמחה”.[11]
