ג'יימס מרקוס סקיילר, בנם של מרקוס סקיילר ומרגרט דייזי קונור סקיילר, נולד ב-9 בנובמבר 1923 בשיקגו. הוריו התגרשו כשהיה בן 7 והוא בילה את רוב ילדותו עם אמו ואביו החורג.[1] משפחתו הרבתה לנדוד והתגוררה בערים שונות באילינוי, בוושינגטון הבירה, במרילנד ובניו יורק.
לאחר שסיים את בית הספר התיכון, למד במכללת בת'אני במערב וירג'יניה מ-1941 עד 1943, והתמקד בהיסטוריה, אדריכלות וספרות.[2]
קריירה
ב-1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, התגייס לצבא ושירת בצי האמריקאי על משחתת בצפון האוקיינוס האטלנטי, בהגנה על שיירות. ב-1944, לאחר עגינה קצרה בניו יורק, לא התייצב בחזרה לשירות, והסגיר את עצמו רק מספר שבועות לאחר מכן. בשימוע שנערך לו בגין נפקדות זו, נחשפה נטייתו המינית כהומוסקסואל, והוא שוחרר מהצבא.[3]
סקיילר עבר לעיר ניו יורק בשנות ה-40 המאוחרות. הוא עבד עבור NBC והתיידד לראשונה עם המשורר ויסטן יו אודן. בשנת 1947 נסע לאיסקיה, איטליה, בין היתר כדי להקדיש שם זמן לכתיבה. באיסקיה התגורר בדירתו השכורה של אודן ועבד כמזכירו. בין 1947 ל-1948 למד באוניברסיטת פירנצה והחל לכתוב שירה.
ב-1949 שב לארצות הברית והשתקע בניו יורק. ב-1951 אירעה פריצת דרך חשובה בקריירה שלו, כאשר שירו "Salute" התקבל לפרסום בכתב עת ספרותי חדש.[4] באותה שנה הכיר במסיבה בעיר את המשוררים פרנק אוהרה וג'ון אשברי, שעודדו אותו לכתוב. בהמשך חלקו השלושה דירה ברחוב 49 במנהטן, ועבדו בשיתוף פעולה הדוק על מגוון פרויקטים של כתיבה.[5]
בשנים אלה מצא סקיילר השראה בעולם האמנות. מ-1955 עד 1961 עבד כאוצר של תערוכות מתחלפות במוזיאון לאמנות מודרנית, וכן היה עורך ומבקר אמנות במגזין Art News. בראיון שפורסם ב-2002, אמר, "למדתי הרבה בשנים האלה, ולאחר מכן המשכתי בשנות ה-60 לכתוב מדי פעם מאמרים על אמנים ספציפיים והטכניקות שלהם. גם כדי להתפרנס, וגם כי רציתי לכתוב על ציור, על אמנות". תקופתו כמבקר אמנות הפכה להשראה מרכזית בעבודתו.
ב-1960 הדפיס בהדפסה פרטית את ספר שיריו הראשון, "Salute". ב-1969 יצא לאור בהפצה מסחרית ספר שיריו "Freely Espousing".[4] הפרודוקטיביות שלו הגיעה לשיאה במהלך שנות ה-70, עם פרסום אוספי שירים רבים וכן רומן שלישי בשם "מה יש לארוחת ערב", שיצא לאור ב-1978. יצירתו האחרונה בעשור הייתה "בוקר השיר" (1980), שעליה קיבל פרס פוליצר.[6]
על אף שהיה משורר מצליח, מפורסם ומוערך בתחילת שנות ה-80, פנה סקיילר לחיים של הסתגרות עקב בעיות בריאותיות וקשיים כלכליים, שהפריעו לכתיבתו. הוא המשיך להתגורר בעיר ניו יורק. ב-1988 יצא לאור ספר עם מבחר משיריו, שזכה להערכה רבה. על אף שהיה אדם ביישן, הסכים לערוך ערב הקראה משיריו כדי לחגוג את המאורע. האירוע נחל הצלחה, ובשנים הבאות ערך סקיילר מספר אירועים דומים נוספים.[3]
שירה
סקיילר ידוע ביכולתו להתבונן על רגעים ופרטים שגרתיים של חיי היומיום ולמצוא בהם יופי ומשמעות. הוא מעריך את הרגיל ואת אופן פעולתו ביחס לדברים אחרים: "אלה המים בכוס השתייה שהצבעונים נמצאים בה./ זה יום כמו כל יום אחר".[7] ניתן לראות בשיריו תצלומי מצב של הקיום היומיומי, לוכדים רגעים חולפים בבהירות ובפשטות.[8] הייתה לו עין חדה לפרטים, בין אם תיאר סביבה טבעית, נופים אורבניים או סצנות ביתיות. תשומת לב זו לפרטים מעשירה את שירתו ותורמת לחיותה.
בהשפעת קרבתו לאמנות, שירתו משקפת רגישות ציורית. הוא נמשך לאמנויות החזותיות ושילב בכתיבתו אלמנטים של צבע, אור וקומפוזיציה. הוא היה ידוע בדימויים החזותיים החיים והמדויקים שלו, ושירתו מרבה לצייר תמונות במילים, לתאר סצנות ונופים באופן המעורר חוויה חושית ותחושת הימצאות במקום.[9]
סקיילר מטשטש לעיתים קרובות את הגבול בין שירה לפרוזה. שירתו מאופיינת בנימת שיחה ישירה ובשפה נגישה, שנונה ויומיומית. הוא מדבר אל הקורא ברמה האישית, מזמין אותו להשתתף בתצפיותיו ובהשקפותיו על החיים, האמנות והעולם הסובב אותו. שיריו חוקרים לעיתים קרובות חוויות אישיות, רגשות ומערכות יחסים. קיימת תחושה של אינטימיות בעבודתו, כאשר הוא מהרהר ברגעים של שמחה, עצב, אהבה או אובדן בכנות ובהתבוננות פנימית.[10]
בדומה למשוררים אחרים באסכולת ניו יורק, סקיילר עשה שימוש בפיצול ופירוק בשיריו. עבודתו יכולה לנוע בין מחשבות, תמונות או סצנות שונות באופן המשקף את המורכבות והנזילות של החוויה האנושית. בסך הכל, שירתו ידועה בזכות הבהירות שלה, רגישותה לשגרה, ויכולתה ללכוד את המהות והמורכבות של החוויה האנושית בתיאורים יוצאי דופן של פרטים חזותיים ורגשיים.
חיים אישיים
סקיילר לא חשף הרבה על חייו האישיים. ידוע שהיה הומוסקסואל, וניהל מערכות יחסים עם ויליאם אלטו (אנ') והאמן ג'ון באטון (אנ').
את השירים הראשונים שזכו להכרה כתב בהיותו מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, לאחר שחווה התמוטטות עצבים. הוא אובחן כלוקה בהפרעה דו-קוטבית,[11] ובמהלך חייו המשיך לסבול מבעיות נפשיות. שירתו משקפת לעיתים קרובות נושאים של בדידות, בלבול ומורכבות בחיי היומיום, שניתן לקשר אותם לחוויותיו כמתמודד נפש.
ב-1961 התמוטט שוב, ואת מרבית שנות ה-70 העביר בין אשפוזים במוסדות פסיכיאטרים שונים.[3] באפריל 1977 כמעט ואיבד את חייו בשריפה, לאחר שנרדם עם סיגריה בוערת.[7]
ב-1979, לאחר שהשתחרר מאשפוז פסיכיאטרי נוסף, עבר להתגורר במלון צ'לסי במנהטן. תקופת מגוריו הארוכה שם, מ-1979 עד מותו ב-1991, מונצחת בלוחית זיכרון בכניסה למלון.
ב-12 באפריל 1991 נפטר כתוצאה משבץ מוחי, בגיל שישים ושבע. על פי בקשתו, אפרו הוטמן במנזר בעיירה הר סיני, לחופי לונג איילנד בניו יורק.[12][דרושה הבהרה]
ספרי שירה
Salute (ניו יורק: Tiber Press, 1960)
Freely Espousing (Garden City, NY: Paris Review Editions/Doubleday, 1969; ניו יורק: SUN, 1979)
ליתיום הקריסטל (ניו יורק: בית רנדום, 1972)
מונית שמש (ניו יורק: הרפתקאות בשירה, 1972)
המנון לחיים (ניו יורק: בית רנדום, 1974)
הרצפות חסינות האש של וויטלי קורט; שירים וריקודים באנגלית (Newark & West Burke, Vt.: Janus Press, 1976)
שיר (סירקיוז, ניו יורק: Kermani Press, 1976)
ספר הבית: פרוזה ושירים, 1951–1970, בעריכת טרבור ווינקפילד (Calais, Vt.: Z Press, 1977)
הבוקר של השיר (ניו יורק: Farrar, Straus & Giroux, 1980)
^ 123Frank O'Hara, John Ashbery, Kenneth Koch, James Schuyler. Edited by Mark Ford, The New York Poets : An Anthology, Manchester: Carcanet Poetry, 2004, עמ' 159-160
^ 12Watkin, William. "Let's Make a List": James Schuyler's Taxonomic Autobiography. Journal of American Studies, 36 (2002), I, 43-68. 2002 Cambridge University Press
^Joseph M. Conte, State University of New York at Buffalo, [https://www.acsu.buffalo.edu/~jconte/James_Schuyler_DLB.htm Dictionary of Literary Biography 169: American Poets Since World War II /
James Schuyler], acsu.buffalo.edu - University at Buffalo, 1999
^New Critique, [Essay ‘In early August among the spruce’: Reading Schuyler’s Memoirs on Great Spruce Head Island — Jane Hertenstein], New Critique, 2020-11-06 (באנגלית)
