סבו וסבתו מצד אביו היו ד"ר ג'יימס אשטון בייארד ואן (לבית הודג') בייארד. משפחת בייארד הייתה צאצאית של אחותו של המנהל הכללי פטרוס סטויבסנט והגיעה לאחוזת בוהמיה, מחוז ססיל, מרילנד, ב-1698. סבו מצד אמו היה ריצ'רד באסט, חתום על חוקת ארצות הברית וסנאטור אמריקאי מדלאוור.[1]
בייארד שירת במועצות של מסילות ברזל שונות, לרבות מסילת הברזל של וילמינגטון וססקואנה, [3] מסילת הרכבת של פילדלפיה, וילמינגטון ובולטימור (על שירותו נקרא על שמו של אנדרטת ניוקירק ב-1839), ומסילת פנסילבניה.
בשנת 1846, בייארד ייצג בעלי עבדים בתביעה אזרחית נגד תומאס גארט, סוחר ברזל מווילמינגטון שהיה גם "מנהל תחנה" ברכבת המחתרתית. התובעים דרשו פיצויים מגארט על שעזר לכ-10 עבדים להימלט לחירות. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בארצות הברית בניו קאסל, דלאוור, בפני נשיא בית המשפט העליוןרוג'ר ב. טאני (טאני פרסם מאוחר יותר את החלטת דרד סקוט הידועה לשמצה כשופט עליון). בייארד זכה בפסק דין שכמעט הביא לפשיטת רגל של גארט, שהכריז במקום שהוא יכפיל את מאמציו נגד העבדות: "חבר, אין לי דולר בעולם, אבל אם אתה מכיר נמלט הזקוק לארוחת בוקר, שלח אותו אלי". [4]
בייארד היה שמרן ודבק בפרשנות שלו למסורת לאורך כל מלחמת האזרחים האמריקנית. הוא האמין שיש לאפשר למדינות הדרום להתנתק בדרכי שלום, וקיווה באופן פרטי להיפרדות דלאוור ולכינוס מדינתי שיטפל בבעיה. בהסתמך על זכויות הקניין של הבעלים, הוא התנגד לצעדי ביטול. הוא גם הצהיר הן את התנגדותו למלחמת האזרחים והן את התנגדותו לכל פעולות נשיאותיות או קונגרס המשמשות לדיכוי עצמאותן של מדינות הדרום.
במהלך מלחמת האזרחים, הסנאט דרש מכל הסנאטורים להישבע שבועת נאמנות לאיחוד. בייארד סירב, וקבע כי שבועה כזו תהיה בלתי חוקתית, ולאחר שנשבע את השבועה ונשא נאום ארוך לגבי המחלוקת על חוקיותה, התפטר מהסנאט.
מותו של יורשו, ג'ורג' ר' רידל, ב-29 במרץ1867, הותיר את מושב הסנאט פנוי. בייארד קטע את עריכת הדין שלו בווילמינגטון וקיבל מינוי למושב הפנוי. לאחר מכן הוא נבחר למלא אותה, וכיהן שוב מ-5 באפריל 1867 עד 3 במרץ1869. במהלך משפט ההדחה של הנשיא אנדרו ג'ונסון, בייארד הצביע "לא אשם". לאחר שסירב להתמודד שוב לבחירה מחדש, הוא חזר לעבודה פרטית במשך מספר שנים עד שמצב בריאותו לקוי הפריע לו.
בשנת 1872, הוא היה בין תשעת הפוליטיקאים ששמם הוגש על ידי בית הנבחרים לסנאט לחקירה בשערוריית קרדיט מובילייר. הוא כתב מכתב שבו התנער מכל ידיעה על הפרשה, ושמו הוסר בדרך כלל מהחקירה. [5]
חיים אישיים
שלטו של ג'יימס א. בייארד הבן
ב-8 ביולי1823, בייארד היה נשוי לאן פרנסיס (1802–1864).[1] אן הייתה בתם של תומאס ווילינג פרנסיס ודורותי (לבית וילינג) פרנסיס ונכדתו של תומאס וילינג, הנשיא הראשון של הבנק הראשון של ארצות הברית. אחותה הגדולה של אן, אליזבת פרנסיס, הייתה אשתו השנייה של בן דודם, הסנאטור מרוד איילנד, ג'ון בראון פרנסיס. יחד, הם היו ההורים של:[1]
מרי אלן בייארד (1827–1845), שנישאה לאוגוסטוס ואן קורטלנדט שרמרהורן (1812–1846), בנו של אברהם שרמרהורן.[1]
תומאס פרנסיס בייארד (1828–1898), סנטור אמריקאי שנישא ללואיז לי, בתם של ג'וזיה לי ואלואיז סוול. לאחר מותה, הוא התחתן עם מרי וילינג קליימר, הנכדה של אשת החברה מפילדלפיה מרי וילינג קליימר.[1]
צ'ארלס קרול בייארד (1829–1850), שמת מפצע שנגרם במהלך התפרצות הר הווזוב ב-9 בפברואר 1850.
מייבל בייארד (1838–1897), שנישאה לד"ר ג'ון קינטזינג קיין הבן (1833–1886), בנו של השופט ג'ון ק. קיין, בשנת 1863. לאחר מותו, היא נישאה ללוי קלארק בירד (1842–1902).[1]
פלורנס בייארד (1842–1898), שנישאה לבנוני לוקווד הרביעי (1834–1909).[1]
דרך בנו תומאס, הוא היה סבו של הסנאטור האמריקני תומאס פ. בייארד הבן, שנישא לאליזבת ברדפורד דו פונט, והיה אב לחמישה, כולל אלכסיס א. דו פונט בייארד, סגן המושל של דלאוור מ-1949 עד 1953.[1]
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
