פארינה נולד בטורינו, בנו של ג'יאובאני קרלו מייסדה של חברת סטמבליני פארינה שעסקה בבניית מרכבי מכוניות. הוא החל לנהוג במכנוית מתוצרת טמפרינו בהיותו בן תשע. הוא הוסמך כדוקטור במדעי המדינה ועסק במגוון רחב של ענפי ספורט ביניהם סקי, כדורגל, רכיבה על סוסים ואופניים. הוא שירת תקופה קצרה כקצין פרשים בצבא האיטלקי[1].
בעודו סטודנט באוניברסיטה רכש את רכבו הראשון, אלפא רומיאו מיד שנייה. בשנת 1925 התחרה עם הרכב בתחרות טיפוס-גבעה במעבר סן ברנאר הגדול. בעודו מתחרה באביו, התרסק עם רכבו, שבר את כתפו ונחבל בפניו. במהלך השנים 1933 ו-1934 השתתף במסר מרוצים כשהוא נוהג ברכבי מזארטי ואלפא רומיאו. באותן שנים הכיר את נהג המרוצים האיטלקי טציו נובלארי, שסייע לפארינה להתפתח בתחום מבחינה מקצועית. בשנת 1935 התחרה עבור קבוצת הבית של מזארטי. הישגיו הטובים משכו את תשומת לבו של אנצו פרארי, שהחתים אותו כנהג בקבוצת המרוצים שניהל עבור אלפא רומיאו. הוא התחרה עם האלפא רומיאו 8C במרוץ המילה מילייה, אותו סיים במקום השני לאחר שנהג לאורך כל הלילה ללא אורות. בשנת 1937 ניצח את הגרנד פרי של נאפולי, ניצחון הגרנד פרי הראשון בקריירה. בסיום העונה זכה לראשונה באליפות איטליה.
בשנת 1938 עזב פרארי את אלפא רומיאו והחברה הקימה קבוצת מרוצים חדשה - אלפא קורסה (Alfa Corse) וצרפה את פארינה לשורותיה. בשנת 1939 ניצח שלושה מרוצים וזכה באליפות איטליה בפעם השלישית ברציפות. שנה לאחר מכן ניצח את הגרנד פרי של טריפולי וסיים במקום השני במרוץ המילה מייליה. מלחמת העולם השנייה הובילה לעצירת פעילות הספורט המוטורי באיטליה. בשנת 1946, עם חידוש הפעילות, שב פארינה להתחרות עבור אלפא קורסה. חוסר הסכמה עם הנהלת הקבוצה הוביל לכך שבמהלך שנת 1947 לא התחרה כלל. בשנת 1948 התחרה באופן פרטי במספר מרוצים. במהלך אותו הזמן נשא לאישה את אלזה גיירטו, שראתה בעיסוק במרוצים מסוכן וניסתה לשכנע את פארינה לחדול מלקחת בו חלק[2]. שלושה ימים לאחר חתונתו טס לארגנטינה וניצח את הגרנד פרי של סן מרטין. לאחר חזרתו לאירופה ניצח את גרנד פרי האומות ואת הגרנד פרי של מונקו. במהלך חודש אוקטובר התחרה בגרנד פרי של גארדה כשהוא נוהג בפרארי 125, דגם הפורמולה 1 הראשון שנשא את שמו של פרארי. במהלך שנת 1949 התחרה עבור קבוצות פרטיות, כשהוא נוהג ברכבי מזארטי.
פורמולה 1
אליפות הפורמולה 1 החלה רשמית בשנת 1950. לקראת פתיחת האליפות חזר פארינה להתחרות עבור אלפא רומיאו. מרוץ הפתיחה התקיים במסלול סילברסטון בבריטניה לעיני קהל של כ-150,000 צופים. פארינה ניצח את המרוץ, כשאחריו בפודיום ניצבו לואיג'י פאגיולי ורג פארנל, שני נהגיה הנוספים של אלפא רומיאו[3]. שמונה ימים לאחר מכן, בגרנד פרי מונקו, נאלץ לפרוש מהמרוץ כבר במהלך ההקפה הראשונה לאחר שהיה מעורב בתאונה[4]. פארינה ניצח את הגרנד פרי השווייצרי[5] ואת הגרנד פרי הבלגי סיים במקום הרביעי[6]. בגרנד פרי הצרפתי לא קיבל נקודות לאחר שסיים במקום השביעי[7] ולקראת המרוץ האחרון דורג במקום השני, בפער של 2 נקודות אחרי חואן מנואל פנג'יו. פנג'יו נאלץ לפרוש במהלך המרוץ עקב בעיה בתיבת ההילוכים. פארינה ניצח את המרוץ וזכה בתואר האליפות הראשון[8].
בעונת 1951 המשיך להתחרות עבור אלפא רומיאו. במהלך העונה השיג ניצחון אחד בלבד, בגרנד פרי הבלגי. לקראת עונת 1952 חזר להתחרות עבור קבוצת פרארי לצידו של אלברטו אסקרי. אסקרי ניצח שישה משבעת מרוצי הגרנד פרי בעונה[9], פארינה סיים ארבעה מתוכם במקום השני.
במרוץ הפתיחה של עונת 1953 היה מעורב בתאונה קטלנית. חואן פרון, נשיא ארגנטינה, איפשר כניסה חופשית למרוץ שהתקיים במדינה. הדבר גרם לעומס כבד של צופים שעמדו ממש על קצות המסלול לכל אורכו. ילד צעיר התפרץ למסלול באחת הפניות בדיוק בעת שפארינה התקרב אליה במהירות. על מנת להימנע מפגיעה בילד ביצע תנועה חדה. כתוצאה מכך פגע עם רכבו בצופים שעמדו בקצה הפנייה. שבעה צופים נהרגו ועוד רבים נפצעו[10]. את הניצחון הראשון בקבוצה השיג בגנרד פרי הגרמני בו אסקרי איבד גלגל ולאחר מאבק צמוד עם פנג'יו ומייק הות'ורן. באותה השנה חנכה הפדרציה הבינלאומית לרכב (FIA) את אליפות העולם למכוניות ספורט, בה לקח חלק במספר מרוצים. הוא ניצח יחד עם הות'ורן במרוץ 24 השעות של ספא ויחד עם אסקרי רשם ניצחון במרוץ 1000 הק"מ של נורבורגרינג[11][12].
אסקרי עזב את הקבוצה בסיום העונה ופארינה, בגיל 47, הפך לנהג המוביל בקבוצה. את העונה פתח בצורה טובה והשיג ניצחון במרוץ 1000 הק"מ של בואנוס איירס, אך נפצע במהלך מרוץ המילייה מילה[13][14]. שבעה שבועות לאחר מכן, כשידו עדיין חבושה, התחרה בגרנד פרי הבלגי. הוא הוביל את המרוץ בהקפה האחרונה של המרוץ, אך בעיה במנוע מנעה ממנו לסיים את התחרות[15]. בהמשך העונה נפצע שוב במהלך מרוץ במונצה, פגישה שבעקבותיה אושפז לשלושה שבועות בבית חולים.
בגרנד פרי של ארגנטינה, המרוץ הפותח של עונת 1955, התחרה כשהוא תחת השפעת מורפיום להקלה על הכאבים. מזג האוויר החם אילץ את פארינה לפרוש מהמרוץ עקב התייבשות. אומברטו מגיולי, הנהג הנוסף של הקבוצה, לקח את מכוניתו של פארינה והמשיך בתחרות במקומו. בהמשך המרוץ פרש חוסה פלוריאן גונזלס מאותה סיבה, החליף אותו פארינה והמשיך להתחרות. המכונית הנהוגה בידי מגיולי סיימה את המרוץ במקום השני והנקודות התחלקו בין הנהגים[16]. לאחר הגרנד פרי הבלגי, אותו סיים במקום השלישי, הודיע על פרישה מיידית בשל הכאבים המתמשכים מהם סבל ובעקבות מותו של אסקרי. במרוץ סיום העונה הוא שב להתחרות. במהלך האימון המקדים למרוץ התפוצץ אחד מצמיגי הלנצ'יה D50 בה נהג במהירות 170 קמ"ש. הרכב הסתחרר ואף על פי שיצא לא פגע, החליטה פרארי להוציא את הרכב מהתחרות[17].
בשנת 1956 נרשם להשתתפות במרוץ האינדינאפוליס 500. שלב המוקדמות נמשך ארבעה ימים, במהלך חודש מאי. גשם כבד הוביל לביטול של אחד מימי המוקדמות מתוכננים.. מספר נהגים, ביניהם פארינה, לא קיבלו את ההזדמנות להתמודד על מקום במרוץ ונותרו מחוץ לתחרות[18]. שנה לאחר מכן נרשם שוב לתחרות. קית' אנדראס, בן זוגו לקבוצה, ערך עם הרכב נסיעת מבחן במהלכה התנגש במעקה, הועף לקיר החיצוני של המסלול ונהרג. מותו של אנדראס הוביל את פארינה לפרישה סופית מהתחרות[19].
מותו
לאחר הפרישה החל לעבוד כמפיץ של דגמי אלפא רומיאו ויגואר. ב-30 ביוני1966 היה בדרכו לגרנד פרי הצרפתי. במהלך הנסיעה איבד שליטה על רכבו, פגע בעמוד טלגרף ונהרג במקום.
