בגיל 22 סיים בורומאו את לימודי הרפואה, ובשנת 1931 הוא מונה למנהל בית החולים "Riumiti di Roma" (אנ'). אולם, נטען כי נמנע מבורומאו לכהן בתפקיד זה משום שלא השתייך למפלגה הפאשיסטית.
ב-2 בדצמבר 1933 נישא ג'ובאני למריה אדליידה מנגני (Maria Adelaide Mangani). נולדו להם שלושה ילדים: ביאטריס (1934), פייטרו (1937), ומריה כריסטינה (1943).
קריירה
בשנת 1934 התמנה ג'ובאני למנהל בית החולים "Fatebenefratelli" (אנ') שברומא. הוא והכומר מאוריציו ביאלק (Maurizio Bialek) פעלו לשיפוץ בית החולים אשר החל בשנת 1922, והפכו אותו מהוספיס ישן למוסד מודרני ורב תועלת. בית החולים לא היה בשליטת המשטר הפאשיסטי, אלא היה שייך למסדר "הקדוש יוחנן" אשר רכש אותו בשנת 1892 מממלכת איטליה והפך אותו לחלק מרשת בינלאומית של בתי חולים.
בין הצוות הרפואי היו שני רופאים צעירים בעלי תפקיד רופף, ויטוריו עמנואל סאקרדוטי ואדריאנו אוסיציני: הם השאירו את הזיכרונות הידועים ממקור ראשון היחידים מהחיים בבית החולים במהלך המלחמה. סאקרדוטי היה יהודי ואחיינו של פרופסור אלמג'יה, מורו של בורומאו. אוסיציני היה אנטי-פשיסט קתולי שחמק מהכלא כמה פעמים. בשנת 1998 סאקרדוטי העניק ראיון ארוך בקרן השואה ובשנת 2005 כתב אוסיציני ספר זיכרונות בשם אי על הטיבר.
דרך זיכרונותיהם אנו למדים שאחרי שביתת הנשק ב-8 בספטמבר 1943, במהלך הכיבוש הנאצי של רומא, הפכו הפטבנפרטלי לכור היתוך של נמלטים, קרביניירי, שוטרים קולוניאליים, עריקים, לוחמי התנגדות, אנטי-פשיסטים, ובסופו של דבר, לאחר השחרור, גם פשיסטים רפובליקניים. גם אוסיציני וגם סאקרדוטי מציינים כי לאחר העימותים החמושים ב-8 בספטמבר 1943, התארגנה בחשאי קבוצת רופאים בבית החולים כדי להציע סיוע רפואי ללוחמי ההתנגדות. סאקרדוטי מצהיר שמכיוון שהוא היה "בסכנה" בכל מקרה, הוא נשלח לעיתים קרובות ליערות סביב רומא כדי לטפל בפרטיזנים פצועים. מעל הכל מספר סאקרדוטי כי הוא סיפק טיפול, ותרופות כאשר היו זמינות, ליהודים רבים שחיו בגטו הישן, ברחוב שמול בית החולים.
ב-8 בספטמבר 1943, לאחר ההכרזה על שביתת הנשק של קסיבילה בין איטליה לבעלות הברית, נטשו המלך והצבא את רומא. מוסוליני שוחרר על ידי בעלי בריתו הגרמנים והקים את הרפובליקה האיטלקית החברתית (RSI) ששטחה השתרע מדרום נאפולי ועד הרי האלפים. הצבא לא קיבל פקודות מדויקות ורבים ממפקדיו הלכו בעקבות פייטרו באדוליו והמלך. רומא נפלה תחת שליטה גרמנית בראשות הרברט קאפלר. הנציב פייטרו קרסו לקח על עצמו את האדמיניסטרציה של RSI שסיפקה לקפלר תשתית, כוח אדם ומידע. מלבד ה-SS הגרמני, מיליציה פשיסטית ומשתפי פעולה היו בכל מקום. העיר סבלה ממחסור חמור במזון. לאחר גירוש של 1,200 יהודים ב-16 באוקטובר 1943, במהלך 9 חודשי הכיבוש, הואשמו ונעצרו יותר מ-1,000 יהודים, והועברו למכנה הריכוז פוסולי די קארפי ולאחר מכן לאושוויץ.
על פי התצהיר של סאקרדוטי בקרן השואה, בפטבנפרטלי היו שני מקרים של סיוע ליהודים. גם אוסיציני וגם סאקרדוטי מצהירים כי קבוצה קטנה של יהודים אושפזה עם אבחנה של מחלת קוך, שהייתה נפוצה למדי באותם ימים. הרופאים התייחסו באופן פנימי גם לחולי "קוך" הנמלטים באמצעות אות הקוד "K", בהתייחסות למפקד הגרמני ארתור קסלרינג. אוסיציני מייחס את הרעיון של מילת הקוד K לסאקרדוטי. עם זאת, סאקרדוטי זכר את זה כלא יותר מאנקדוטה, וכאשר התבקש לזהות את מקור מילת הקוד, הגיב: "אני לא יודע, זה היה משהו שאנשים אמרו, אולי הבמאי".
זיכרונם של אוסיציני וסאקרדוטי. בנוגע לפרשת העזרה ליהודים שונה מהותית בתאריכים, מספר האנשים ומהלך האירועים. שניהם שונים מספרו של בנו של בורומאו על הצלת היהודים על ידי אביו, שנכתב ב-2007, לפיכך שנים רבות אחרי האחרים. סאקרדוטי ואוסיציני נתנו קרדיט לבורומאו על אנושיותו.
השתתפותו של בורומאו בהתנגדות לא הייתה נושא למחקרים ושמו אינו מופיע בשום תיאור היסטוריוגרפי מרכזי. לדברי אוסיציני, הוא תמיד היה חשדן בברית הקתולית עם המשטר הפשיסטי, ובזמן הכיבוש הגרמני, נטה לכיוון ההתנגדות, למרות שמעולם לא השתתף בה באופן פעיל. לדברי בנו של בורומאו, יחד עם פריור בילאק, בורומאו החזיק מכשיר קשר במרתף בית החולים כדי לשמור על קשרים עם הפרטיזנים, במיוחד עם חברו הקרוב רוברטו לורדי. בראיון שלו, סאקרדוטי טען שבאופן כללי הרופאים בפטבנפרטלי התרחקו מפוליטיקה. הוא הזכיר את בורומאו בשמו רק פעם אחת והגדיר אותו "אדם קתולי מאוד".
לבורומאו היו למעשה קשרים הדוקים לוותיקן. לאחר המלחמה הוא התיידד עם אלצ'ידה דה גספרי, גם הוא אנטי-פשיסט בעל קשרים חזקים בוותיקן, שהיה ראש ממשלה בין 1945 ל-1953. כחבר במפלגה הנוצרית-דמוקרטית, הוא הפך ליועץ לבריאות הציבור של עיריית רומא. בורומאו מת בבית החולים פטבנפרטלי באוגוסט 1961.
בית החולים "Fatebenefratelli" שברומא
בית החולים Fatebenefratelli ברומא
בית החולים ממוקם על הגדה המערבית של נהר הטיבר ברומא. זהו סוג של אי קטן ומבודד באחד מנהרות רומא, מה שהופך אותו למקום מושלם כדי לבודד מטופלים עם מחלות מידבקות ולהפריד אותם מהאוכלוסייה הכללית, ואכן הייתה לו היסטוריה של מיגור מגפות. בית החולים נוסד בשנת 1585 וכיום מנהלים אותו מסדר האחים ההוספיטלרים של יוחנן הקדוש. בין הצוות הרפואי היו שני רופאים צעירים ויטוריו אמנואלה סאקרדוטי ואדריאנו אוסיצ'יני (אנ'). בית החולים ידוע בכך שהעניק מקלט ליהודים בתקופת השואה באמצעות אבחנתם כחולים במחלה פיקטיבית בשם "תסמונת קיי (K)", השם תסמונת קיי הוצע על ידי אוסיצ'יני. במהלך פשיטת החיילים הנאצים על הגטו היהודי ברומא ב-16 באוקטובר 1943, יהודים שהצליחו להימלט מהגטו חיפשו מקלט בבית החולים. ג'ובאני בורומאו קיבל את היהודים הנמלטים והכריז כי מטופלים חדשים אלו אובחנו במחלה מידבקת וסופנית בשם תסמונת קיי. האות "K" נועדה להבחין בין היהודים לבין המטופלים האמיתיים בבית החולים. תסמונת קיי הוצגה כמחלה נוירולוגית כביכול, שתסמיניה כוללים פרכוסים, דמנציה, שיתוק, ובסופו של דבר מוות כתוצאה מחנק.
תסמונת קיי (K)
ויטוריו סאקרדוטי (Vittorio Sacerdoti) היה בן 28 כשהגיעו הנאצים לרומא. באותה העת, עבד בבית החולים על גדות הטיבר, וראה מחלון דירתו ברובע היהודי כיצד חוליות החיפוש עוברות ברחובות ואוספות יהודים, כדי לשלח אותם למחנות הריכוז וההשמדה. כיהודי וכרופא חש סאקרדוטי כי עליו לעשות מעשה אם ברצונו להציל ככל שיותר מבני עמו ובמיוחד את בת דודתו האהובה, לוסיאנה בת ה-10. על כן, הגה תוכנית, שרק שישים שנה לאחר סיום מוראות המלחמה, הסכים לחשוף אותה בפני צוות הצילום של קרן ספילברג, המתעדת סיפורים אישיים מתקופת השואה בטרם ילכו לעולמם אחרוני הניצולים.
לפי המסופר, הגיעו הנאצים לחפש את היהודים בכל מקום שבו שהו, אם בבתי ספר, בגני ילדים ואפילו בבתי חולים. כשהגיעו הקלגסים לבית החלים המקומי והנושן, נמסר להם כי במחלקה מאושפזים יהודים הסובלים מתסמונת קיי (K). הנאצים המפוחדים עזבו בבהלה את המקום ולא שבו אליו עד סוף המלחמה. נאמר להם שתסמונת זו (K Syndrome) היא מחלה חשוכה מרפא ומידבקת במיוחד. די בכך היה כדי לסלק את החיילים הגרמניים, שאפילו לא העזו לבדוק במה מדובר.
תסמונת קיי (K) הומצאה, כמובן, במוחו של סאקרדוטי. משנכנסו הנאצים לגטו היהודי, הציע בורומאו ליהודים למהר לבית החולים שבו עבד כדי להתאשפז. בגיליונות הרפואיים נכתב כי הם סובלים מן התסמונת החמורה, שמתבטאת בעיקר בשיעולים חריפים, הרופאים בבית החולים הנחו את היהודים להעמיד פני חולים ולהשתעל בקול רם, כך שמי שצופה בהם מן הצד יקבל את הרושם כי הם חולים במחלה דמוית שחפת. למרות שתסמיני המחלה היו מעורפלים באופן מכוון, הנאצים נמנעו מחקירת בית החולים ומעריכת חיפושים אחר יהודים בתחומי בית החולים מחשש שיידבקו במחלה "הנאצים היו בטוחים שמדובר בסרטן או שחפת והם ברחו כמו שפנים".[1] האות K נבחרה בשל שם משפחתו של אלברט קסלרינג (Kesserling), המפקד העליון של הכוחות הגרמניים באיטליה. בדרך זו הצליח סאקרדוטי לעזור להציל לכל הפחות 45 יהודים מבני עירו וגם את לוסיאנה הקטנה.
גם לאחר סיום הכיבוש הנאצי וסיום מלחמת העולם השנייה, ג'ובאני וצוות בית החולים נשבעו לא לספר על הסוד של "תסמונת K" מחשש שיום אחד הנאצים יחזרו לשלטון והם שוב יצטרכו להשתמש בתסמונת כסיפור כיסוי. בסופו של דבר, גבורתו של ג'ובאני התגלתה רק לאחר מותו.[2]
ויטוריו סאקרדוטי ואדריאנו אוסיציני
ויטוריו סאקרדוטי היה רופא צעיר שאיבד את תפקידו בבית החולים אנקונה בעקבות חוקי הגזע. דודו מרקו אלמג'יה המליץ עליו לתלמידו לשעבר, ג'ובאני בורומאו. ב-1941, כשהתמודד עם מחסור ברופאים, בורומאו התקשר לסאקרדוטי ונתן לו תפקיד. תוך מספר ימים דווח למשטרה על סאקרדוטי והוא פוטר. שוטר צעיר ריחם עליו והציע שהוא יישאר בבית החולים כסטודנט מתרגל, אשר בהתחשב בכך שבית החולים נמצא מחוץ לתחום השיפוט של איטליה, יהיה נסבל. ככל שחלף הזמן, דרך דוד משפיע אחר, אליו אוטלנגי, קנה סאקרדוטי מסמכים מזויפים ועבד בשם ויטוריו סלביוצ'י. הוא המשיך לעבוד בבית החולים עד לאחר שחרור רומא ב-4 ביוני 1944. בזיכרונותיו, סאקרדוטי ציין שלאחר ה-8 בספטמבר 1943 כמה רופאים בבית החולים הציעו בחשאי ובאופן שגרתי את שירותיהם להתנגדות. הוא לא מזכיר מי היה חלק מהקבוצה אבל מבהיר שככל שתבוסת הציר התקרבה, הכמורה וצוות בית החולים הפגינו יותר ויותר סובלנות למאמץ נגד הגרמנים.
אדריאנו אוסיציני היה פסיכיאטר ואנטי-פשיסט שנכלא מספר פעמים. עם זאת, קשריו ההדוקים עם הוותיקן בסופו של דבר הוציאו אותו מחוץ לכלא. הוא השתייך לתנועת ההתנגדות הקתולית, ולמרות שלא יכול היה לעבוד באופן רשמי, הוא החזיק בסיס חשאי למחצה בפטבנפרטלי כרופא מתנדב. מזיכרונותיו של אוסיציני לא ברור כמה נוכחותו בבית החולים הייתה יציבה, במיוחד משום שלאחר ה-8 בספטמבר התגברה השתתפותו במאבק ההתנגדות ומעמדו הפך יותר דליל. אוסיציני הפך לחלק מה-CNL (הוועדה הלאומית לשחרור) ועבד בממשלת המעבר בראשות פורצ'י פארי. בשנים שלאחר המלחמה הוא נהיה ידוע כפסיכיאטר חדשני ודמות מובילה בשמאל הנוצרי-דמוקרטי.
מקורות בנושא הצלת יהודים
מקורות הנוגעים לסיוע ליהודים בפטבנפרטלי מציגים כמה סתירות. ספרו של פייטרו בורומאו משנת 2007 וספר ההתנצלות החושפני של גורדון תומאס משנת 2012 על שתיקתו של פיוס ה-12 טוענים כי בורומאו תכנן את הצלת היהודים והגה תסמונת לא קיימת (תסמונת K) כדי לשמור עליהם בבטחה במסווה של מטופלים. גרסה זו של הסיפור מציבה את האירועים בשבועות שקדמו לגירוש של 16 באוקטובר.
בניגוד לתזה זו, גם סאקרדוטי וגם אוסיציני מתארכים את האפיזודה הנוגעת ליהודים ל-16 באוקטובר 1943. סאקרדוטי טוען כי 27 יהודים, שהיו מטופלים שלו וידעו שהם יכולים לסמוך עליו, קראו לו לעזרה. לפי התצהיר של סאקרדוטי הוא אישר את קבלתם עם האבחנה של מחלת קוך ובורומאו והפריור "לא התנגדו למעשיו". מטופלים אלה נשארו בבית החולים מספר ימים ולאחר מכן שוחררו. סאקרדוטי האמין שרבים הואשמו ונעצרו לאחר מכן. סאקרדוטי ואוסיציני מעידים כי "K" הייתה רק מילת קוד פנימית לציון כל חולי קוך הנמלטים, לא יהודים בלבד.
העדויות שהובילו את יד ושם להכרה מתיישבות עם גרסה שנייה זו.
במאמרו "16 באוקטובר 1943" אוסיציני מצטט אפיזודה ספציפית ומקשר אותה עם מעשיו של בורומאו: "אני זוכר את זעקתה קורעת הלב של אמא ברחוב רג'ינלה. היא צעקה לבנה הקטן: 'רוץ, יפה של אמא, ברח!'. הקבלה הזו של היהודים כאילו הם היו חולים הלכה וגברה, בעזרתו של הפרופסור האמיץ ג'ובאני בורומאו. על הפעולה הזו הוא קיבל אז הכרה חגיגית ממדינת ישראל".
בתצהיר שלו 10 שנים קודם לכן בקרן השואה, סיפר סאקרדוטי אפיזודה זהה שהיה עד לה כאשר קם עם עלות השחר לסיבובי הבוקר (בית החולים משקיף על הרובע היהודי). סאקרדוטי הגביל את קבלתם של היהודים לאירוע ה-16 באוקטובר ואת עזרתו של בורומאו לבני משפחת אלמג'יה-אג'ו שלמעשה סיפקו את העדויות היחידות של אלה שהיטיבו ממעשיו של בורומאו.
ייתכן שאוסיציני, שגם הצהיר בספר שהוא הסתתר ולא יכל להישאר בבית החולים במהלך הכיבוש, לא היה עד לאירוע ה-16 באוקטובר באופן ישיר אלא ערבב את זיכרונותיו מהתקופה עם סיפור ששמע מסאקרדוטי.
פייטרו בורומאו וגורדון תומאס מייחסים לג'ובאני בורומאו את המצאת המחלה שלא קיימת (מחלת K) שאפשרה לו לקלוט מאות מטופלים יהודים. הגרסה שלהם לעובדות מתמקדת רק בהצלת היהודים תוך התעלמות מוחלטת מהמצב הרחב יותר שמסופר על ידי סאקרדוטי ואוסיציני.
הכרה והנצחה
לאחר מלחמת העולם השנייה, הוענקה לבורומאו מדליית כסף של גבורה אזרחית על ידי ממשלת איטליה.
43 שנים לאחר מותו, ב-13 באוקטובר 2004, הוכר ג'ובאני בורומאו כחסיד אומות העולם על ידי "יד ושם", על סמך עדויותיהם של עשרה ניצולים אשר שרדו את השואה הודות לפועלו של בורומאו בבית החולים. אחד מהם, ויטוריו עמנואלה סאקרדוטי.
בשנת 2007 יצא לאור ספר לזכרו של ג'ובאני בורומאו בשם "הקדוש שהמציא את תסמונת קיי" ("Il santo che ha inventato la sindrome di Kay"), אותו כתב בנו, פייטרו בורומאו. הספר מתאר את רומא בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובפרט את סיפורו של ג'ובאני, לו מייחס פייטרו את ההמצאה המבריקה והנועזת של "תסמונת קיי". לפי פייטרו, אביו סיכן את חייו למען הצלת היהודים ללא היסוס, ובזכותו ניצלו חייהם של יהודים רבים.
בשנת 2014 הפיק וביים אורן יעקבי סרט תיעודי בשם "הסוד האיטלקי שלי: הגיבורים הנשכחים" (אנ') אשר מגולל את סיפורו של ג'ובאני בורומאו, ומתמקד באופן ספציפי באנקדוטות של "תסמונת קיי".[3] נשיא קרן השואה ג'וזף פרלה הכריז תחילה על הסרט כמחווה לג'ובאני פאלאצ'י. לאחר פרסום הנתונים על עבודתו של פאלאצ'י כשכיר תחת המשטר הפשיסטי, הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית והגרמנים, גיבורי הסרט נותרו ג'ובאני בורומאו וג'ינו ברטלי.
ב-21 ביוני 2016 הוכר בית החולים על ידי עמותת "ראול וולנברג" כ"בית חיים" (אנ'). בטקס שהתקיים בית החולים, בו השתתפו גם ילדים שבורומאו ושותפיו הצילו, הונח לוח זיכרון על קיר חצר בית החולים, שבו נכתב "המקום הזה היה לאלומת אור באפילה של השואה. זוהי חובתנו המוסרים לזכור את הגיבורים הגדולים לדורי דורות, להכיר בפועלם ולהעריך אותם".[4]
