לברית-הארבע קדמו הסכמים נוספים. מלחמת צרפת–פרוסיה, בשנים 1870–1871, הסתיימה בניצחון גרמני, אך הותירה חשש כבד בלב המנהיגות הגרמנית, כי צרפת, מתוך רגשות נקם, תשוב ותתקוף את גרמניה. ב- 16 באוקטובר1879, נחתם הסכם בין גרמניה לאימפריה האוסטרו-הונגרית, וב- 18 במאי1881, נחתם הסכם שלושת הקיסרים (בין גרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, ורוסיה[1]. הסכמים אלו באו להבטיח, כי בכל מקרה שתפרוץ מלחמה בין אחד הצדדים, ובין מעצמה גדולה אחרת, ישמרו הצדדים האחרים על נייטרליות.
הברית
ב- 20 במאי1882, נחתם הסכם תלת-צדדי, בין גרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית ואיטליה, וב- 30 באוקטובר1883 הצטרפה גם רומניה לברית. לכל אחת מארבע חברות הברית היה אינטרס ברור וסיבה להצטרפותה לברית.
גרמניה כאמור, על מנת לשמר את כוחה מול צרפת, ולמנוע ממנה מחשבות נקם, על תבוסתה במלחמת צרפת–פרוסיה.
לאיטליה, היו תביעות טריטוריאליות כלפי אוסטריה, וכלפי צרפת, וכניסתה לברית הגדילה את הלחץ על צרפת.
האימפריה האוסטרו-הונגרית, ביקשה לנצל את הברית ככלי נגד רוסיה אשר איתה הייתה חלוקה בנושאים שונים באשר לבלקן.
ברית-הארבע, היוותה את הציר העיקרי, סביבו התפתחה מדיניות החוץ של המעצמות הגדולות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. כל עוד היה ביסמרק הקנצלר, מילאה הברית את התפקיד המקורי לו הועיד אותה בעת הקמתה. אך עם פיטוריו של ביסמרק מראשות הממשלה, על ידי הקיסר וילהלם השני, קיבלה הברית אופי אנטי רוסי בעליל. דבר שהוביל לכך שתוך שני עשורים, כרתו רוסיה ובריטניה בריתות עם צרפת, מהלכים שהובילו למלחמת העולם הראשונה.
שעת מבחן
שעת מבחן למידת איתנותה של ברית-הארבע, נוצרה כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה. איטליה ורומניה לא שמרו אמונים לחברות הברית. אמנם בתחילה הן הכריזו על נייטרליות, כפי שחייבה אותן נאמנותן לברית. אך לאחר שניהלו משא ומתן טריטוריאלי עם כל אחד מהצדדים הלוחמים הכריזה איטליה מלחמה על אוסטריה-הונגריה במאי1915, ורומניה עשתה כן באוגוסט1916.
