ההיסטוריונים הגרמניים עד המאה ה-16, כשהזכירו את ברטולד דיברו בעיקר על אישיותו המרשימה ועל השפעת הטפותיו. לדבריהם, כאשר הגיע לדרוש בפני הציבור, רבים באו לשומעו עד שכיכרות הכנסייה כבר לא יכלו להכיל את הכמות האדירה של השומעים, וברטולד נאלץ לדרוש את דרשותיו מחוץ לתחום הכנסייה, באוויר הפתוח. עד מהרה גם יוחסו לו כוחות נבואיים ושל עושה ניסים, ופרסומו התפשט ברחבי אירופה.
על אף שכתבי היד של דרשותיו הם קדומים וקרובים לזמן פעילותו, מסכימים החוקרים שהם אינם מהימנים לגמרי מבחינה היסטורית. אף על פי כן, לטענתם אפשר להסיק מהם כמה מסקנות מדויקות לגבי הנושאים שעליהם הטיף והסגנון שלו. הטפתו הייתה בסגנון מסיונרי, המבוסס על הקאנון והגרסה הכנסייתית לכתבי הקודש הנוצריים. תחילה הקריא את הטקסט מהכתובים, ולאחר מכן טען שהאדם צריך להביע צער אמיתי על חטאותיו, עם הודאה כנה שהאדם מטבעו חוטא, ועל מנת שיתכפרו חטאותיו כפרה מושלמת, הוא חייב להתחרט לגמרי על החטא. לטענתו, ללא חרטה, אין כפרה אמיתית בעיני האלוהים על החטאים. הוא ביקר את המטיפים החדשים שלא מדגישים את החרטה על החטא כמתחייבת בתהליך הכפרה, אלא מדגישים רק את הדברים המשמחים שבנצרות.
מאחר שהיה דמות שמעורבת עם ההמון, רבים מהציבור נמשכו אל דבריו. הוא נמנע מלהתעסק בשאלות תאולוגיות מורכבות, וטען שאת הנושאים הללו צריך להשאיר לכמורה, בעוד המון העם צריך להאמין באמונה תמימה ובסיסית.
על אף שברטולד הטיף להמון להסתפק במועט, וכן התנגד להעלאת מיסים מעיקים, לשופטים משוחדים, להלוואה בריבית ולסוחרים רמאים, הוא גם הטיף לאנטישמיות, לשנאת כופרים ולאנשים שמעוניינים בעונג חומרי בעולם הזה.
רוב דרשותיו נכתבו בשפה הגרמנית, וכ-71 מהן שרדו עד ימינו. סגנונו ברור, ישיר וחופשי, בניגוד לדרשות שבשפה הלטינית המבולגנות והמסובכות. בסגנונו, הוא אינו מהסס להטיף מוסר על אכזריות האיכרים בהומור גס. כהוגה דעות, הוא התנגד למיסטיקה הימי ביניימית, המופיע רבות אצל ההוגים בני דורו.[1]
