ברברה סמית

ברברה סמית
Barbara Smith
לידה 16 בדצמבר 1946 (בת 78)
קליבלנד, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פעילות בולטת קולקטיב נהר קומבהי
ידועה בשל אחת ממייסדות תנועת הפמיניזם השחור, אקטיביזם הצטלבותי למען מגוון אוכלוסיות מדוכאות
השכלה מכללת מאונט הוליוק עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1970
מקצוע סופרת, מרצה, מו"ל, פוליטיקאית
תפקיד חברת מועצת העיר אולבני
פרסים והוקרה פרס ג'ודי גרהן (2015) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ברברה סמית (באנגלית: Barbara Smith; נולדה ב-1946) היא לסבית פמיניסטית[1] וסוציאליסטית אפרו-אמריקאית, ששיחקה תפקיד משמעותי בייסוד הפמיניזם השחור בארצות הברית. מאז שנות ה-1970 המוקדמות, היא פעילה כמבקרת, מורה, אקדמאית, מרצה, סופרת, חוקרת, ומוציאה לאור של תאוריית פמיניזם שחור. מאמרים, סקירות, סיפורים קצרים וביקורת ספרותית פרי עטה של סמית הופיעו במגוון רחב של כתבי עת, כולל הניו יורק טיימס, The Black Scholar, ‏.Ms, ‏Gay Community News‏, הגרדיאן, וילג' ווייס, ו-The Nation.

תחילת דרכה

ההורים של ברברה, הילדה ביל סמית וגרטרל סמית, נפגשו כשהיו סטודנטים במכללה השחורה במרכז ג'ורג'יה, Fort Valley State University (אז בפורט ואלי סטייט קולג'), באמצע שנות ה-1940. השניים רצו להימלט מההפרדה הגזעית של תקופת ג'ים קרואו בדרום ארצות הברית, ולכן עזבו את ג'ורג'יה והתיישבו באוהיו.[2]

אך קרובי משפחתה של הילדה ביל סמית לא אישרו את הנישואים, והקשר התפרק, וביל סמית, שהייתה אז בהריון, נאלצה לחזור לבית משפחתה בג'ורגיה. הילדות, ברברה ובברלי סמית, תאומות זהות, נולדו בטרם עת. ביל סמית מתה מסיבוכים של קדחת שיגרונית כשסמית הייתה בת תשע, והיא ואחותה גודלו על ידי המשפחה המורחבת, ובעיקר על ידי סבתן, שהתגוררה בקליבלנד, בבית דו-משפחתי בה גרו גם שתי דודות ובעלה של אחת הדודות.[3]

היא מספרת שאף על פי שלא דיברו רבות בבית על גזענות, הפרדה גזעית, ופערים כלכליים, ילדותה לא הייתה חפה מתקריות גזעניות והשפעות מן הסביבה. סמית תמיד האמינה שהיא "מכוערת" מפני שלא ראתה בסביבתה דוגמאות לאנשים שנחשבו "יפים" ואשר ניראו כמוה. היא גם מספרת על מורה שלא סברה שמקומה בשיעורי צרפתית בהיותה שחורה."[4][5]

משפחתה עודדה חינוך, ולדבריה של סמית זו הסיבה שהייתה מסורה ללימודים ואף הצטיינה בהם. ציוניה הגבוהים הבטיחו את קבלתה למאונט הוליוק קולג' בשנת 1965. אך סמית הותשה על ידי הגזענות העוינת שם, והחליטה לעבור לניו יורק, ללמוד מדעי החברה בניו סקול. היא חזרה אל מאונט הוליוק בשנת הלימודים הרביעית כדי לסיים שם את התואר, ב-1969.[6]

אקטיביזם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל פמיניזם
פורטל להט"ב

שנים ראשונות

לדבריה של סמית, היה קל לפתח תודעה פוליטית בתור מי שנולדה לתוך הפרדה גזעית.[7] כשהיו בתיכון, ברברה ובוורלי השתתפו במחאות נגד הפרדה גזעית בבתי הספר שהתקיימו ב-1964. היא שמעה מספר נאומים של מרטין לותר קינג, ופגשה את פעילת זכויות האדם פאני לו היימר.

לפני שהתחילה את לימודיה התואר, סמית הייתה לפעילה בארגון זכויות האזרח האפרו-אמריקאי CORE. בשנת 1965, היא השתתפה בתהליכי סיום ההפרדה הגזעית במכללת מאונט הוליוק, וגם הייתה פעילה בארגון סטודנטים למען חברה דמוקרטית. במהלך אותה שנה שלמדה בניו סקול, היא נסעה לשיקגו כדי להשתתף בהפגנות שהתקיימו במעמד הוועידה הדמוקרטית הלאומית.

כשתנועת הלאומיות השחורה נולדה מתוך התנועה לזכויות האזרח, סמית הרגישה דחייה גדולה מהסקסיזם שחוותה במסגרת הדומיננטיות הגברית שבתנועה זו, ופנתה לפיכך לפוליטיקה פמיניסטית שחורה. ב-1973, היא השתתפה בפעם הראשונה בפגישה של הארגון הפמיניסטי השחור (NBFO) הלאומי בניו יורק. סמית מעידה על פגישה זו שמהדקות הראשונות, "ידעתי שאני בבית".[8]

לאחר שסיימה תואר שני בספרות באוניברסיטת פיטסבורג, התיישבה סמית בבוסטון. בזכות קשריה של בוורלי, שעבדה אז ב.Ms מגזין,[9] סמית הצליחה להיכנס במהירות לסביבות האקטיביסטיות בעיר, ופגשה ב-1974 את מרגרט סלואן, מייסדת NBFO, וכך שאבה השראה לייסד סניף של הארגון בבוסטון,[10] אשר קם בפועל ב-1975, בהשתתפות בוורלי סמית ודמיטה פרייז'ר, פעילה שחורה משיקגו. בהיעדר הכוונה מהארגון הלאומי, הארגון הבוסטוני שימר אופי עצמאי, וחברותיו החליטו להתמקד בפעילות עממית (grassroots) שמטרותיה העלאת מודעות וסיוע לנשים עניות וממעמד הפועלים.

קולקטיב נהר קומבהי

חברות הקבוצה בבוסטון היו מתוסכלות מחוסר התקשורת עם הארגון הלאומי, אבל גם הבינו שהן פיתחו בינתיים פוליטיקה שהייתה רדיקלית יותר מזו של NBFO, והן החליטו להתנתק מן הארגון לחלוטין, וליצור קבוצה נפרדת. את קראו לעצמן "קולקטיב נהר קומבהי", על שם מבצע צבאי מוצלח בהובלת הארייט טאבמן במהלך מלחמת האזרחים בנהר קומבהי בדרום קרוליינה. הדבר הראשון שעשו כקבוצה הייתה לכתוב מניפסט עקרונות פוליטיים, "הצהרת קולקטיב נהר קומבהי".[11] ההצהרה מתארת לא רק את מטרות הקבוצה, אלה ממקמת אותה מבחינה פוליטית כקבוצת פמיניזם שחור, בעלת מודעות מעמדית, וסקס-פוזיטיב, המכירה בלסביות כזהות לגיטימית - נושא שלא היה מובן מאליו בשיח הפנים-פמיניסטי של הגל השני של הפמיניזם.

כארגון סוציאליסטי, הקולקטיב הדגיש את ההצטלבות של דיכויים שונים, ביניהם גזע, מגדר, ומעמד, בחייהן של אפרו-אמריקאיות ונשים של צבע אחרות. הן ביקשו לתת מקום לסוגיות שהן ספציפיות לנשים שחורות, החל מכעס כלפי גברים שחורים המחפשים לצאת ולהינשא לנשים לבנות, לנושאים פנים-קהילתיים, כמו (colorism) (אפליה על בסיס גוון עור), מרקם וצורת שיער, ותווי פנים, ועד להבדלים במוביליות חברתית בין נשים שחורות לגברים שחורים. הן ביקשו גם לתקוף סטראוטיפים בתרבות הפופולרית לגבי נשים שחורות, כמו דמות המטריארכית השחורה, ה"מאמי" (Mammy; אישה שבו זמנית בתפקיד שירותי ואמהי כלפי הסביבה, בדרך כלל פשוטה, עממית, לא משכילה ועילגת באופן סטראוטיפי), ועוד.[12] הקולקטיב עסק גם בנושאים כמו זכויות רבייתיות, כמו הזכות לאמצעי מניעה ולהפלות, באלימות מינית ואונס, רפורמת בתי כלא, עיקור כפוי לנשים של צבע, אלימות כלפי נשים, שירותי בריאות, וגזענות בקרב תנועת הנשים הלבנה.[13] הקולקטיב התארגן באופן בלתי-היררכי, בהתאם לעקרונות השוויון שלו. סמית כתבה בתזכיר שמבנה כזה הוא הכרחי "כדי לוודא שהפמיניזם השחור יהיה בר קיימא כתנועה רדיקלית".[14] הרבה מהעבודה התאורטית של הקולקטיב, בעיקר סביב הצהרת העקרונות, נעשתה בסופי שבוע מבודדים מחוץ לעיר, בהם דובר על דברים שניתן לעשות כדי לשלב מודעות פמיניסטית שחורה בקרב נשים שחורות, ואת הפמיניזם השחור לאופן ההתמודדות עם סוגיות שעומדות בפני קהילות שחורות.[15] אך הארגון איבד מומנטום כעבור מספר שנים, כשפרצו מחלוקות פנימיות, וחלק מן החברות התנגדו למקום שתפס השיח הפמיניסטי-לסבי בארגון. המפגש האחרון של הקולקטיב התקיים בפברואר 1980.

Kitchen Table: Women of Color Press

כשסמית קראה את "Go Tell It On the Mountain" של ג'יימס בולדווין, היא החליטה שגם היא תהיה סופרת. אך כשמצאה את עצמה משקיעה כל זמנה בתנועות החברתיות-פוליטיות של שנות ה-60, היא דחתה את תוכניתה זו. במהלך לימודיה, היא הבינה שאין נשים שחורות בקאנון הספרותי האמריקאי, וזה נחרט בלבה כמשהו שהיא רוצה לשנות. היא נרשמה לקורס ספרות של נשים אפרו-אמריקאיות של אליס ווקר, ולאחר מכן התחילה ללמד סופרות שחורות בעצמה באמרסון קולג', בשנת 1973.[4]

סמית הייתה מתוסכלת שמעט המקום שניתן בספרות האמריקאית הוקדש בעיקר לכותבים גברים ולחוויות של גברים, ובעקבות הצעה מצד חברתה אודרי לורד, היא יסדה ב-1980 בית הוצאה לאור, Kitchen Table: Women of Color Press.[16] ב-1981 העבירה את בית ההוצאה לאור לניו יורק. יחד עם צ'רי מורגה, האטי גוסט, סוזן ל. יאנג, אודרי לורד, ג'ון ג'ורדן וגלוריה אנזלדואה, המיזם פרסם עלונים וספרים שהפכו לחומרי יסוד בלימודי מגדר, לימודים קווירים, ולימודים שחורים, למשל Home Girls: A Black Feminist Anthology, This Bridge Called My Back, Cuentos: Stories by Latinas, ו-I Am Your Sister: Black Women Organizing Across Sexualities.[17] סמית הצהירה שהמורשת של ההוצאה לאור היא עצם הפרסום של סופרות שחורות, כמו אליס ווקר וטוני מוריסון, שנכנסו מאז לקאנון הספרותי האמריקאי, וכן ההשפעה באקדמיה, מכיוון שתוכניות ללימודי פמיניזם הכניסו דרך טקסטים אלו את ההשקפה ההצטלבותית לשורותיהן כעדשה לגיטימית למחקר וחשיבה.[4]

במהלך שירותה כעורכת ומוציאה לאור ב"קיצ'ן טייבל", סמית גם כתבה תכנים למאמרים ולאנתולוגיות, והמשיכה לעשות כן גם אחרי שפסקה מעורבותה בהוצאה לאור. היא כתבה ב-1977 את המאמר "Toward a Black Feminist Criticism" (1982),[18] שפורסם בכתב העת הלסבי-פמיניסטי Conditions, שמצוין רבות כ"יריית הפתיחה" ביצירת תחום ספרות נשים שחורות, ושל השיח הלסבי השחור.[19] סמית ערכה שלושה אוספים של כתבים מאת ובנושא נשים שחורות: מטעם Conditions, האוסף Conditions 5: The Black Women's Issue, יחד עם לוריין בתל (1979); עם גלוריה ט. האל ופטרישה בל-סקוט את All the Women Are White, All the Blacks Are Men, But Some of Us Are Brave: Black Women's Studies ‏(1982); ואת Home Girls: A Black Feminist Anthology ‏(1983). ב-1998 יצא אוסף כתבים שלה באנתולוגיה The Truth That Never Hurts: Writings on Race, Gender, and Freedom.

המשך חייה

בהמשך לעבודתה במארגנת קהילתית, סמית נבחרה למועצת העיר אולבני ב-2005, ונבחרה שנית ב-2009. בתקופה זו היא הייתה פעילה בארגון New Yorkers for Alternatives to the Death Penalty, שמטרתו למצוא אלטרנטיבות לעונש המוות וכן החלת פתרונות חדשניים לפשעי אלימות..[20] היא גם שירתה את המחוז שלה בקידום נושאים המשפיעים על קבוצות שוליים, כולל נוער, מיעוטים ועניים.[21] ב-2013 היא פרשה מתפקידה כנבחרת ציבור, והחלה עבודה ישירה עם לשכת ראש העיר כדי לקדם פרויקטים בנושא אי-שוויון כלכלי, גזעי וחברתי.

סמית מרבה להרצות ולנאום, והיא גם תרמה את מסמכיה האקטיביסטיים לארכיון Lesbian Herstory Archives שבברוקלין, בניו יורק, ואף סיפקה היסטוריית חיים שבעל פה לאוניברסיטת קולומביה ולסמית קולג'.[2] היא הופיעה בסרט הדוקומנטרי משנת 1994 של מרלון ריגס, Black Is...Black Ain't, וכן בתוכנית התיעודית של PBS ו-AOL משנת 2013, Makers: Women Who Make America. ב-1996 מונתה סמית כעמיתית מכון באנטינג ברדקליף, וקיבלה את פרס סטונוול לשנת 1994 בשל האקטיביזם שלה.[22][23] בין פרסים רבים מטעם ארגוני נשים שקיבלה, סמית גם מונתה למועמדות פרס נובל ב-2005.[24] קרן הספרייה הציבורית של אולבני העניקה לסמית את התואר "אגדה ספרותית" ב-2015.

סמית ממשיכה באקטיביזם הצטלבותי, ופועלת נגד אסלאמופוביה בארצות הברית. היא הקימה אתר אינטרנט "Stop Islamaphobia" למטרה זו, ובו היא גם תומכת בזכויות מהגרים ופליטים.[25] היא גם מקימת הארגון "United States of All", דרכו היא מארגנת צעדות ומחאות.

ב-2014, יצא הספר Ain’t Gonna Let Nobody Turn Me Around: Forty Years of Movement Building with Barbara Smith, המסקר, בצורת שיח מתמשך, ארבעה עשורים של אקטיביזם של סמית.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Jones, Alethia and Virginia Eubanks, editors. With Barbara Smith. Ain’t Gonna Let Nobody Turn Me Around: Forth Years of Movement Building with Barbara Smith. Foreword by Robin D. G. Kelley. SUNY Press, 2014.
  • Bethel, Lorraine, and Barbara Smith, eds. Conditions: Five, The Black Women's Issue 2, no. 2 (Autumn, 1979).
  • Bulkin, Elly, Minnie Bruce Pratt, and Barbara Smith. Yours in Struggle: Three Feminist Perspectives on Anti-Semitism and Racism. Ithaca, N.Y.: Firebrand Books, 1984, 1988.
  • Hull, Gloria T., Patricia Bell Scott, and Barbara Smith, eds. All the Women Are White, All the Blacks Are Men, But Some of Us Are Brave: Black Women's Studies. New York: The Feminist Press at The City University of New York, 1982.
  • Mankiller, Wilma, Gwendolyn Mink, Marysa Navarro, Barbara Smith, and Gloria Steinem, eds. The Reader's Companion to U.S. Women's History. Boston and New York: Houghton Mifflin, 1998.
  • Smith, Barbara, and Beverly Smith. "Across the Kitchen Table: A Sister-to-Sister Dialogue." In Cherríe Moraga and Gloria Anzaldúa, eds, This Bridge Called My Back: Writings by Radical Women of Color. Watertown, Massachusetts: Persephone Press, 1981
  • Smith, Barbara. "’Feisty Characters’ and ‘Other People's Causes’: Memories of White Racism and U.S. Feminism." In Rachel Blau DuPlessis and Ann Snitow, eds, The Feminist Memoir Project: Voices from Women's Liberation. New York: Crown Publishing, 1998.
  • Smith, Barbara, ed. Home Girls: A Black Feminist Anthology. New York: Kitchen Table: Women of Color Press, 1983.
  • Smith, Barbara. Writings on Race, Gender, and Freedom: The Truth that Never Hurts. New Jersey: Rutgers University Press, 1998.
  • Smith, Barbara. "Where Has Gay Liberation Gone? An Interview with Barbara Smith." In Amy Gluckman and Betsy Reed, eds, Homo Economics: Capitalism, Community, and Lesbian and Gay Life. New York and London: Routledge, 1997.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ברברה סמית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Joseph, Gloria I.; Lewis, Jill (1986), Common Differences: Conflicts in Black and White Feminist Perspectives, South End Press, p. 36, ISBN 0-89608-317-9
  2. ^ 1 2 Smith, Barbara, interview by Loretta Ross, transcript of video recording, May 7, 2003, Voices of Feminism Oral History Project, Sophia Smith Collection, p. 2.
  3. ^ Bonnie Zimmerman, Encyclopedia of Lesbian Histories and Cultures, Routledge, 2013.
  4. ^ 1 2 3 Smith, Barbara.
  5. ^ Smith interview by Loretta Ross, Voices of Feminism Oral History Project, pp. 8–10.
  6. ^ Smith interview by Loretta Ross, Voices of Feminism Oral History Project, p. 13.
  7. ^ Smith interview by Loretta Ross, Voices of Feminism Oral History Project, p. 41.
  8. ^ Springer, Kimberly.
  9. ^ Springer, Living for the Revolution (2005). 58.
  10. ^ Springer, Living for the Revolution (2005), 59.
  11. ^ Cohambee River Collective, Cohambee River Collective Statement (New York: The Feminist Press at CUNY, 1982).
  12. ^ Hine, Darlene Clark; Hine, William C., and Stanley Harold, "The African-American Odyssey" (Upper Saddle River: Prentice Hall, 2003), 2nd edition. 594–595.
  13. ^ Beverly Guy-Sheftall, ed. Words of Fire: An Anthology of African-Feminist Thought (New York: The New Press, 1995). 65.
  14. ^ Smith, Barbara, "Memorandum to Retreat Participants," folder 12, "Black Feminist Retreats: Fourth Retreat," 1975, Barbara Smith Papers.
  15. ^ Springer, Living for the Revolution (2005). 107.
  16. ^ Smith, Barbara. "A Press of our Own: Kitchen Table: Women of Color Press", Frontiers vol. X, no. 3, 1989, p. 11.
  17. ^ Short, Kayann. "Coming to the Table: The Differential Politics of This Bridge Called my Back", Genders 19 (1994), pp. 4-8.
  18. ^ Smith, Barbara, "Towards a Black Feminist Criticism", The Radical Teacher, No. 7 (March 1978), pp. 20-27.
  19. ^ Smith, Barbara (באוקטובר 1977). "Toward A Black Feminist Literary Criticism". Conditions. 1 (2): 25–52. {{cite journal}}: (עזרה)
  20. ^ The City of Albany, New York, "Albany Common Council Members - 2009". PDF.
  21. ^ The City of Albany, New York, Honorable Barbara Smith. "The Official Site of the City of Albany, New York" (אורכב 01.05.2012 בארכיון Wayback Machine). Website.
  22. ^ Bunting Fellowship
  23. ^ N.O.W. bio of Smith. (אורכב 23.10.2008 בארכיון Wayback Machine)
  24. ^ "Barbara Smith '69 is one of 1,000 Peace Activists Nominated for Nobel Peace Prize". Mount Holyoke College.
  25. ^ "Capital District Coalition Against Islamophobia". Capital District Coalition Against Islamophobia (באנגלית אמריקאית). אורכב מ-המקור ב-2017-08-16. נבדק ב-2017-11-18.