ברברה סוואן (באנגלית: Barbara Swan; 1922 – 2003) הייתה ציירת ומאיירת אמריקאית, שעסקה גם בהדפסי ליתוגרפיה. עבודותיה המוקדמות מזוהות עם הזרם האקספרסיוניסטי בבוסטון. מאוחר יותר זוהתה גם עם הציור הדומם ובשימוש באור נשבר דרך זכוכית ומים וגם עם ציורי דיוקן. כמו כן הייתה ידועה בשל שיתוף הפעולה שלה עם המשוררותאן סקסטון ומקסין קומין ובשל עזבון המכתבים שלה כתוצאה מההתכתבות ביניהן, כמו גם עם אומנים וסופרים נוספים. סוואן השתתפה במחזור הראשון של נשים שגויסו, בעזרת מלגה, ל-Institute of Independent Studies באוניברסיטתרדקליף כניסיון ראשון לתת לנשים מקום להיות יצירתיות והייתה חלק מהסנוניות הראשונות למהפכת הפמיניזם בארצות הברית. סוואן זכתה במספר מלגות ובפרסים שונים.
ביוגרפיה
ברברה סוואן נולדה בשנת 1922 בניוטון, מסצ'וסטס לאם אמריקאית ולאב שוודי שהיה מורה לשרטוט טכני. כבר כילדה החלה לצייר ועיצבה את הספרים של חברותיה. בגיל עשר ציירה את דיוקן הסבתא שלה ואביה התפעל מכשרונה אך, בשנות ה-50 של המאה ה-20 היה קשה לאישה להיות אומנית פעילה, ולמרות כשרונה ורצונה ללמוד אומנות, אביה המחמיר התעקש שתלמד מדעי הרוח היות שחשש שלא תוכל להרוויח את לחמה כאומנית ותאמץ אורח חייםבוהמי ולא מקובל ולכן נרשמה לוולסלי קולג' (Wellesley College) שם למדה לתואר ראשון בתולדות האומנות. היא סיימה את לימודיה בשנת 1943. בזמן לימודיה באוניברסיטה הרוויחה כסף מרישומי דיוקן של הסטודנטיות[1]. אחר כך למדה ציור בבית הספר של המוזיאון לאומנות עד לשנת 1948. סוואן הייתה אחת הסטודנטים היותר מוכשרים בבית הספר של המוזיאון, הצלחה שלא הייתה מובנית מאליה, היות שרוב התלמידים היו גברים. בשנה האחרונה ללימודיה עבדה סוואן כעוזרת הוראה של האומן Karl Zerbe[2]. היא זכתה במלגה שאיפשרה לה לעבוד וללמוד כשנתיים בצרפת, מלגה שרק לעיתים נדירות הוענקה לנשים. בצרפת פגשה את בעלה אלן פינק לו נשאה בשנת 1952. מאוחר יותר פתח פינק את הגלריה אלפא (Alpha Gallery) בבוסטון[1][3].
סוואן התפרסמה כאומנית בשנות ה-50. תערוכת היחיד הראשונה שלה הייתה בשנת 1953, תערוכה שזכה להצלחה גדולה[1]. הציורים מתקופה זו מזוהים עם הזרם האקספרסיוניסטי בבוסטון, אם כי הנושאים שציירה היו רכים יותר משל האומנים האחרים שציירו בסגנון זה. בשנת 1957מבקר האומנותEdgar Driscoll התפעל מיכולתה של סוואן להציג תמונות משפחתיות, כגון ילדים ישנים, בצורה יצירתית ושונה בעזרת צבעים עזים וקומפוזציות מקוריות כך שהתמונות לא הפכו לבנאליות[1]. אחת התמונות הידועות מתקופה זו היא הציור "תינוק" שבו ניתן לראות את בנה אהרון מורם בידו של גבר, כפי הנראה בעלה של סוואן[4].
בשנת 1955 נולד בנה אהרון ובשנת 1958 נולדה ביתה ג'והנה. נראה שהילדים עצרו את צעדיה של סוואן כאומנית והיא מצאה עצמה מאיירת בעיקר את ילדיה. ציורי המשפחה מתקופה זו היו חמים, זהירים אך לא סנטימנטליים. לדוגמה, הציור בשם "הקן" מבטא את הצורה שבה הצליחה סוואן לשלב בין היותה אם ואומנית. הצורה בה היא הציגה אמהות הייתה חדשנית ומאתגרת ואת היצירות האלה שלחה סוואן לאוניברסיטת רדקליף והתקבלה ל-Institute of Independent Studies - מקום בו נוצר ניסיון שאיפשר לנשים בעלות כשרון למצוא זמן להתבטא וליצור. סוואן הייתה אחת מתוך עשרים וארבע הנשים הראשונות שהצליחו להתקבל לאחר שמאות נשים פנו למוסד[1].
בשנה הראשונה ברדקליף, סוואן למדה ליתורגפיה אצל המומחה ג'ורג' לוקווד (Geroge Lockwood) ובשנת 1962 נתנה הרצאה בנושא. אף על פי שעבודותיה הראשונות היו אקספרסיוניסטיות הן היו פיגורטיביות. המשוררת סקסטון התרשמה במיוחד מעבודתה 'המוזיקאים' וחברה שיר בעקבותיה. סוואן ציירה כמעט את כל הכריכות לספריה של סקסטון ואיירה רבים משיריה. ספרה של סקסטון, Live or Die, עם ציור כריכה של סוואן, ואיורים לשירים, זכה בפרס פוליצר. סוואן שיתפה פעולה גם עם המשוררת קומין.[1]
היא עבדה במרץ עד שנות השישים לחייה, למרות מחלת הלופין ממנה סבלה. בגיל 60 נפלה ופגעה ברגלה, דבר שעצר את צעדיה, אבל היא המשיכה לצייר.
התערוכה האחרונה שלה נערכה עשר שנים לאחר מותה בשנת 2013[1].
על היצירות
סוואן ציירה ואיירה דמויות דיוקן של המשוררת אן סקסטון, פסנתרן הקונצרטים[5] Luise Vosgerchian, הסופרת טילי אולסן, ההיסטוריון James F. O'Gorman, המלחין ארתור ברגר כמו גם של אומנים אחרים כגון זיגמונד אבלס, גרגורי גלספי, הרולד טוביש ואסתר גלר[6].
לדבריו של אלן פינק, בעלה של סוואן, כאשר ישבה לצייר דמות, החלה תמיד בעיניים שהוו עוגן לדמות כולה. עוד לפני שתאוריית הפמיניזם הגיעה לחקירת המבט, סוואן הצליחה להפוך את היוצרות ולהעביר את המבט לצופה דרך עיניהן של הנשים שציירה. עם הזמן הפכו העבודות של סוואן לפחות ופחות אקספרסיוניסטיות וליותר ממוקדות. היא עבדה על טבע דומם שהווה, לדברי מבקרים מסוימים מן דיוקן עצמי שבו חקרה את הפמיניזם ואת המשמעות האינטימית שבשימוש בהם[7]. לדוגמה, סוואן ציירה את התמונה "A Doll Named Keturah" בשנת 1981 ובה פירקה את דימוי הפמיניזם כאילו היא זכר לתקופה שחלפה. אך קיים כאן גם חוסר ודאות הנראה בפנים הנרדפות ובתנוחה של הבובה כאילו ראתה סוואן באומנות את עצמה. כאשר התבוננה בחפצים הללו, היא מצאה מראות הממשיכים להטריד גם היום[7].
סוואן המשיכה לצייר ולהציג את עבודותיה גם בשנות השבעים לחייה. בשנת 1995, היא הציגה בתערוכה שנקראה ''כבוד לאומנים הממשיכים לעבוד'' (Honored Artists: Still Working). אחד המבקרים קרא לעבודות הטבע הדומם שלה ''רבי עוצמה''[8]. בציורים מאוחרים יותר של סוואן הדמויות משתקפות דרך זכוכית או מים ונראות מטושטשות יותר. מלבד חקירת השתקפות מוצרים בבקבוקי זכוכית סוואן יצרה גם רפרודוקציות של דימויים מתרבות הפופ, כגון בובות המבטאות את הצורה בה הציגו נשים במשך השנים. הבקבוקים עוזרים לעוות ולשבור את הדימויים הפמיניסטים הללו[7].
סוואן נפטרה בשנת 2003 במסצ'וסטס[5] והשאירה אחריה את בעלה, ביתה ובנה. הבן, אהרון פינק, ידוע גם הוא כצייר[9]. בעלה אלן נפטר בשנת 2017[10].
עבודותיה של סוואן נמצאות באופן קבוע במוזיאונים ובגלריות ברחבי ארצות הברית והעזבון שלה כולל מכתבים ותמונות של אומנים וסופרים ידועים.
מבחר תערוכות יחיד
Barbara Swan: Reflected Self, Danforth Museum, 2013
Barbara Swan: Portraits and Still Lifes, Museum of Art, University of New Hampshire, 2012
Barbara Swan: A Retrospective of Drawings, Boston Public Library, 1993
Addison Gallery of American Art, 1973
Boris Mirski Gallery, Boston, 1965, 1963, 1957, 1953
מבחר תערוכות קבוצתיות
The Expressive Voice, Danforth Museum, 2011-2012
Painting in Boston: 1950-2000, DeCordova Museum and Sculpture Park, 2002
Against the Grain: The Second Generation of Boston Expressionism, University of New Hampshire, 2000
New England Artists Working on Paper, Museum of Fine Arts, Boston, 1980
Contemporary American Painting, University of Illinois, 1950
