בנג'מין רוברט היידון (באנגלית: Benjamin Haydon; 26 בינואר 1786 – 22 ביוני 1846) היה צייר בריטי שהתמחה בתמונות היסטוריות גדולות, אף שצייר כמה נושאים ודיוקנאות של זמנו. הוא סבל מבעיות כלכליות לאורך חייו, שהובילו למספר תקופות מאסר בגין חוב. הוא התאבד בשנת 1846.
הוא העביר הרצאות על אמנות וניהל יומנים נרחבים שהתפרסמו לאחר מותו.[1]
ראשית חייו
היידון נולד בפלימות', בנם היחיד של בנג'מין רוברט היידון, מדפיס ומוציא לאור מצליח, ואשתו מרי, בתו של הכומר בנג'מין קובלי, בדבון. בגיל צעיר הוא גילה יכולת ללימודים, שטופחה בקפידה על ידי אמו. בגיל שש הוא הוכנס לבית הספר בפלימות', והמשיך בבית הספר תיכון בפלמפטון, שם קיבל סר ג'ושוע ריינולדס את מרבית השכלתו. קריאת הספר של אלבינוס עוררה בו אהבה לאנטומיה, ומילדותו רצה להיות צייר.[2]
מלא מרץ ותקווה, הוא עזב את הבית, ב־14 במאי 1804, ללונדון, שם נכנס לבתי הספר המלכותיים של האקדמיה. בשנת 1807, בגיל 21, הציג היידון לראשונה באקדמיה המלכותית לאמנויות את הציור "המנוחה במצרים", אותו קנה תומאס הופ כעבור שנה לחדר המצרי בבית העירוני שלו. זו הייתה התחלה טובה עבור היידון, אשר זמן קצר לאחר מכן קיבל משימה מלורד מולגרב והזמנה לסר ג'ורג' ביומונט. בשנת 1809 סיים את תמונתו של דנטאטוס, אף על פי שהגדילה את תהילתו, הביא למריבה לכל חייו עם האקדמיה המלכותית, שהוועדה שלה תלתה אותה בחדר צדדי קטן במקום באולם הגדול. באותה שנה הוא לקח על עצמו את תלמידו הראשון, צ'ארלס לוק איסטלייק, לימים דמות מובילה בממסד האמנות הבריטי.
הקשיים הכלכליים שנמשכו כל חייו החלו בשנת 1810, כאשר בתגובה לכך שהיידון זכה להצלחה מסחרית מסוימת, הפסיק אביו לשלם לו את הקצבה השנתית בסך 200 פאונד. הוא גם היה מעורב בסכסוכים עם ביומונט, עבורו צייר תמונה של מקבת', ועם ריצ'רד פיין נייט, שהכעיס את היידון בכך שהוא הכחיש את הערך האסתטי וגם את הערך הכספי של הפסלים מהפרתנון, שהובא באותו הזמן לבריטניה על ידי לורד אלגין.
היידון הוקסם מ"שיש אלגין", והאמין שהם מספקים עדויות לכך שאמנים יוונים קדומים למדו אנטומיה. "פסק הדין של שלמה", ההפקה הבאה שלו, נמכר תמורת 700 פאונד לשני בנקאים בפלימות', ההכנסה לא הספיקה כדי לשלם את כל חובותיו, אך היא שמרה על האשראי שלו, ואפשרה לו להמשיך וללוות.[3]
שיא הקריירה
בסוף מאי 1814 ניצל היידון את הפסקת פעולות האיבה עם צרפת כדי לבקר בפריז יחד עם חברו דייוויד וילקי, ולראות את אוספי האמנות שנאסף על ידי נפוליאון מרחבי אירופה במוזיאון הלובר. הרבה ממה שראה שם אכזב אותו: הוא תיאר את ההשתנות של רפאל, ציור שרצה במיוחד לראות, כ"קטן וחסר חשיבות". באולפן של פרנסואה ג'רארד ראה דיוקן של נפוליאון, והחל לפתח קסם למנהיג הצרפתי המובס, אם כי בניגוד לכמה מחבריו הרדיקליים יותר כמו ויליאם הזליט, היידון מעולם לא העריץ אותו פוליטית.
כשחזר לאנגליה, הוא צייר את "כניסתו של ישו לירושלים", שלימים היה הגרעין של הגלריה האמריקאית לציור, שהוקם על ידי בן דודו ג'ון האווילנד מפילדלפיה. בעודו מצייר יצירה גדולה אחרת, "תחייתו של לזרוס", הבעיות הכלכליות שלו גברו, והוא נעצר אך לא נכלא. באוקטובר 1821 הגדיל את התחייבויותיו כאשר נישא למרי היימן, אלמנה עם שני ילדים צעירים, אותה הכיר כבר שנים אחדות. בשנת 1823 שהה היידון חודשיים בכלא בגין חוב, שם קיבל מכתבי נחמה ממעריציו. בהיותו שם, הוא הגיש עתירה לפרלמנט לטובת מינוי "ועדה שתחקור את מצב עידוד הציור ההיסטורי", שהוצגה על ידי לורד ברום.[4]
במהלך 1825, בעקבות הסכם לתמיכה כספית בו עם עורך דינו, תומאס קירסי, פנה היידון, לציור פורטרטים, ובתחילה זכה להצלחה ניכרת. עבודותיו בז'אנר זכו לביקורת קשה בעיתון השבועי של תיאודור הוק ג'ון בול. מאוחר יותר האשים היידון את המאמר באובדן קהל הלקוחות שלו, וצנח לחוב בלתי ניתן לניהול. לאחר תקופת כליאה שנייה בשנת 1827, הוא צייר ציור בהשראת אירוע שהיה עד שם, והתמונה נקנתה על ידי המלך ג'ורג' הרביעי תמורת 500 ליש"ט. מעודד מהצלחה זו, הוא צייר תמונה נוספת, וחזר לבית הסוהר כדי להכין ציורים של כמה מהאסירים. ציור שלישי של החיים באותו הזמן, הראה את הקהל במופע של תיאטרון בובות, בתקווה שהמלך יקנה יצירה זו. התמונה לא נקנתה, והוא האשים את יועץ המלך ויליאם סגווייה.
כתומך ברפורמה בפרלמנט, היה לו רעיון לצייר בד גדול מפגישה פוליטית ונאומו של תומאס אטווד, מנהיג האיחוד הפוליטי של בירמינגהם. ניסיונות גיוס מנויים למימון הציור נכשלו, ורק סקיצות בוצעו, אך היידון אכן קיבל עמלה מראש הממשלה החדש, לורד גריי, לתמונת האירוע הרפורמי שנערך בגילדהול. הציור הושלם בשנת 1834 והכיל 597 דיוקנאות בודדים. הוא גם עשה ציור של הפגישה של האגודה למלחמה בעבדות, עכשיו בגלריית הדיוקנאות הלאומית.
שנים מאוחרות
היידון התפרסם כמרצה לציור, ומשנת 1835 ואילך נסע ברחבי אנגליה וסקוטלנד בסיורי הרצאות. הוא ערך מבצעים לקישוט מבני הציבור במדינה בציורי היסטוריה המציגים את פאר העבר של האומה, ותוך שלושה ימים מרגע הרס ארמון ווסטמינסטר בשריפה, בשנת 1834 ביקר את ראש הממשלה, לורד מלבורן, על מנת לשכנע אותו בחשיבות החסות הממשלתית לאמנות, במיוחד ביחס להזדמנויות שמציעה הבנייה המחודשת שהאסון הביא. אף על פי שתוכנית בנוסח הצעותיו בוצעה למעשה בבתי הפרלמנט, להיידון לא היה חלק בכך. כאשר בשנת 1843 נערכה תערוכה באולם ווסטמינסטר, לבחירת עיצובים לציורים לקישוט בתי הפרלמנט,[5] הוא הגיש שני סטים מצוירים - אך הם לא הוזמנו ולא נמצאו מתאימים.
מותו
קשייו התגברו עד כדי כך שחובותיו הגיעו ליותר מ-3,000 לירות שטרלינג. הוא היה מאוכזב וחסר תקווה, והוא התאבד. הוא השאיר אלמנה ושלושה ילדים ששרדו, שנתמכו בנדיבות על ידי חבריו, בהם סר רוברט פיל, הרוזן ד'אורסי, תומאס טלפורד ולורד קרלייל.
הוא נקבר בכנסיית סנט מרי, פדינגטון, לונדון. בשנת 1885 בית העלמין הוסב לפארק. מצבתו היא אחת האבנים השמורות הבודדות ועל אף שנשחקה, שמו עדיין קריא.
מורשת
בשנת 1839 החל היידון לעבוד על אוטוביוגרפיה, תוך שהוא שואב חומרים מיומניו הנרחבים. לפני מותו השלים את סיפור חייו עד שנת 1820. הוא פורסם בשלושה כרכים בשנת 1853, בעריכת טום טיילור, עם חומרים נוספים מהיומנים, בכותרת "חייו של בנג'מין רוברט היידון", הצייר ההיסטורי, מתוך האוטוביוגרפיה שלו וכתבי העת.
להיידון היו מספר תלמידים. אלה כללו את צ'ארלס ואדווין לנדסייר, ויליאם ביוויק, ג'ון ג'קסון ואדוארד צ'טפילד.
גלריה
-
-
רחוב סנט גיימס
-
-
ברכה לילדים
-
הוועידה נגד העבדות
-
-
-
ג'יימס הנרי לי האנט
-
-
מרי ראסל מיטפורד
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
.jpg){kind=small}
