דלת הכניסה בחזית בית הכנסת, ועליה פסוק מתהילים: ”בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה” (ק', ד'). בפסוק מודגשת המילה "שעריו", הרומזת על שנת ההקמה (תקפ"ו שעריו בגימטריה)פנים בית הכנסתרחוב בית הכנסת, בית הכנסת הוא אחד משורת הבניינים בצד ימיןארבע התיבות הראשונות מיצירתו של שוברט לתהילים צ"ב, שנכתבה לכבוד חנוכת השטאדטטמפל
בית הכנסת הגדול של וינה (בגרמנית: Stadttempel, תעתיק: שטאדטטמפל, משמעות: בית הכנסת העירוני; ידוע גם בשם Seitenstettengasse Tempel) נבנה עבור יהדות וינה ביוזמת הפרנס מיכאל בידרמן ונחנך ב-9 באפריל1826, והוא ממוקם בסמטת זייטנשטטן, ברובע הראשון של וינה, אינרה שטאט (מרכז העיר).
מיקום בית הכנסת
בית הכנסת נבנה בין השנים 1825–1826. המבנה המפואר נבנה בתוך קבוצת בתים בסמטה צדדית ללא חזית מפוארת הנגלית לעין, זאת בעקבות צו שהוצא על ידי הקיסר יוזף השני, שקבע כי רק למבני דת קתוליים תינתן הזכות לבנות חזיתות מפוארות הפונות לרשות הרבים. באופן אירוני, דווקא האיסור הזה הוא שהציל את בית הכנסת מחורבן גמור בליל הבדולח. מאחר שלא ניתן היה להצית את בית הכנסת מבלי שהאש תעבור לבניינים הצמודים לו; וכך ניצל המבנה, היחיד מתוך 93 בתי כנסיות ומקומות תפילה יהודיים שהוחרבו על ידי הנאצים בעיר ווינה בליל הבדולח ובמהלך מלחמת העולם השנייה.[1][2]
ארכיטקטורה
הבניין נבנה בסגנון בידרמאייר (אנ'), ועוצב על ידי האדריכל יוזף קורנהויזל (Kornhäusel) (אנ'), שתכנן מבנים רבים עבור יוזף הראשון יוהאן, נסיך ליכטנשטיין (אנ'). קורנהויזל אף תכנן את שני הבתים משני צידי בית הכנסת אשר נבנו באותו הזמן, וזאת כדי לעמוד בדרישות החוק. היכל בית הכנסת מעוצב בצורה אובאלית, ושנים עשר עמודים בסדר איוני תומכים בשתי קומות גלריית עזרת נשים. במקור, הסתיימה עזרת הנשים, עמוד אחד לפני ארון הקודש אך מאוחר יותר הורחבה הגלריה כדי ליצור עוד מקומות ישיבה. בתקרת בית הכנסת מתנוססת כיפה והיכל בית הכנסת מואר באמצעות נברשת התלויה במרכז הכיפה.
במוזיאון היהודי של ניו יורק מוצגים ויטראז'ים המתארים את בית הכנסת כפי שהיה נראה בזמן הקמתו.
מבנה בית הכנסת שופץ בשנת 1895, ושוב בשנת 1904. לאחר הפגיעה, הקלה יחסית, בבית הכנסת בליל הבדולח שופץ שוב המבנה. בשנת 1963 עבר בית הכנסת שיפוץ נוסף.
היסטוריה
חנוכת בית הכנסת
בחנוכת בית הכנסת ישבו הנשים ביציע מאחורי מחיצת רשת עדינה והגברים ביציע השני ולמטה, עם כיסוי ראש. שלושה מכובדים יהודים, האצילים פון ארנשטיין, פון אסקלס ופון רוטשילד, זכו למיקום מיוחד. בין הנוכחים היו גם נוצרים לא מעטים. הנוכחים האזינו למוזיקה כלית שכללה בין היתר מזמורי תהילים בנבל. המוזיקה הייתה של מלחין לא יהודי והוזמנה במיוחד לאירוע זה, אך כל 33 חברי המקהלה והנגנים, פרט למתופף, היו יהודים.
מעמד הכנסת ספרי התורה נעשה בליווי לפידים בוערים, מנהיימר נשא דרשה שהשאירה רושם רב וזולצר הצטיין בשירתו. התפילה נאמרה בעברית, פרט לתפילה לשלום הקיסר, שנאמרה בגרמנית.
נוסח וינה
הרועה הרוחני והמטיף יצחק נח מנהיימר הוזמן לנהל את בית הכנסת, כי רשמית אסור היה ליהודים להעסיק רב. מנהיימר נבחר במקומו של אהרן חורין כמועמד פשרה, ופעל כדי לרצות את האדוקים השמרנים בקהילה. כחזן הוזמן סלומון זולצר, שבווינה פיתח סגנון שונה של ניהול טקס התפילה ממה שהיה מקובל עד אז, כגון הקמת מקהלה שתלווה את החזן וסידור התפילה בקטעים מוזיקליים קבועים. סגנון זה, שהתקבע בבית הכנסת שטאדטטמפל, התפרסם בכל רחבי העולם בכינוי נוסח וינה, ועד היום מושפעים בתי הכנסת מסגנון התפילה שהונהג בו.
בנוסח וינה לא נעשו כמעט שינויים בתפילה המסורתית, השינויים העיקריים היו השמטת מרבית הפיוטים, עיצוב מודרני של התפאורה והסגנון והכנסת האלמנטים המוזיקליים, שהפכו את הריטואל לספקטקולרי וסיפקו גם חוויה אומנותית. מאידך, לא נעשו שינויים בנוסח התפילות על רקע אידאולוגי, ולא הושמטו התפילות המזכירות את השבת עבודת הקרבנות או קיבוץ גלויות.
בית הכנסת משמש גם בתקופה המודרנית את הקהילה היהודית של וינה, המונה כיום כ-7,000 חברים רשומים. רב בית הכנסת הוא הרב הראשי של וינה, הרב ירון אנגלמאייר, ולצדו מכהן בתפקיד "רב הקהילה" הרב שלמה הופמייסטר. קודם לכן כיהן כרב בית הכנסת, מאז 1983 הרב פאול חיים אייזנברג. בבית הכנסת מכהן חזן קבוע, שמואל ברזילי, המנהל את התפילות בליווי מקהלה.
