ביסה באטלר (במקור Mailissa Yamba Butler; נולדה ב-1973) היא אמנית טלאים ואקטביסטית אפרו-אמריקאית שיצרה ז'אנר חדש של טלאים שנחשב מהפכני ויצר שינוי במלאכת אמנות הטלאים[1].
רקע
שמיכות טלאים נחשבות למלאכת יד מקובלת כבר שנים רבות, אך השיטות הבינתחומיות של באטלר ויצירת השמיכות הנראות כמו ציורים, הזניקו את מלאכת הטלאים לתחומי האמנויות היפות.[2] באטלר ידועה בזכות הדיוקנאות הצבעוניים והעשירים שמציגים בצורה שופעת וחיובית את חיי השחורים, ומציגים לא רק אנשים ודמויות מן השורה אלא גם דמויות היסטוריות בולטות.[3] יצירותיה נמנות כעת בין האוספים הקבועים במוזיאון הלאומי להיסטוריה ותרבות אפרו-אמריקאית, במכון האמנות של שיקגו, במוזיאון פרז לאמנות במיאמי, ובמוזיאונים נוספים לאמנות ברחבי ארצות הברית.[4][5][6] בנוסף עבודותיה הוצגו במרכזים שונים שאינם מוזיאליים, בין היתר במוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקניית, בפארק השעשועים אפקוט ומרכז הרכבת התחתית הלאומית.[7][8][5] בשנת 2020, היא הוזמנה ליצור תצלומי יצירות טלאים שלה עבור שערים של טיים (מגזין) כולל שער גיליון "איש השנה" ושער גיליון "100 הנשים של השנה". [9]. עבודותיה פופולריות וקיימת רשימת המתנה ארוכה לרכישה מהיצירות שלה ואף ואחת מיצירות הטלאים של באטלר נמכרה במכירה פומבית ב-2021 תמורת 75,000 דולרים.[10][11]
ביוגרפיה
נולדה בשם מייליסה ימבה באטלר באורנג' ניו ג'רזי, גדלה בדרום אורנג', וסיימה את לימודיה בתיכון קולומביה בשנת 1991.[12][13] אימה היא מורה לצרפתית במקור מניו אורלינס ואביה היה נשיא קולג' נולד בגאנה.[3] ביסה היא בת הזקונים במשפחתה ויש לה שלושה אחים בוגרים.[13] כבר בילדותה היא הפגינה משיכה לתחום האמנויות ואף זכתה בתחרות אמנות כשהייתה בת ארבע.[13]
באטלר התמחתה באמנות יפה וסיימה בהצטיינות את לימודיה לתואר ראשון באוניברסיטת הווארד, שם חקרה את היצירה של האמן רומרה בירדן, השתתפה בהרצאות של אמנים שחורים בולטים כמו לואיס מיילו ג'ונס, ולמדה אצל מרצים בתחום כמו אליזבת' קטלט, ג'ף דונלדסון וארני ברנס.[14] למרות שעשתה את התואר הראשון שלה בציור היא הצהירה שהיא מעולם לא באמת התחברה למדיום הזה[15] ולאחר סיום הלימודים אכן החלה בעבודת יצירה עם בד והכנה של קולאז' על גבי קנבס.[13]
באטלר עשתה תואר שני בחינוך לאמנות באוניברסיטת מונטקלייר סטייט אותו סיימה בשנת 2004.[16] היא השתתפה בשיעור אמנות סיבים שהיווה השראה לבחירתה בשמיכות טלאים כמדיום אמנותי. היא סיפרה בראיון שהמקור לבחירה זו טמון גם בילדותה: "כילדה תמיד הסתכלתי על אמא וסבתא שלי תופרות, והן לימדו אותי. אחרי השיעור הזה הכנתי שמיכה לסבתא שלי כשהייתה על ערש דווי, ומאז אני יוצרת בטלאים".[17] לפרויקט הגמר שלה היא יצרה שכפול של תמונות החתונה של סבתא שלה וקראה ליצירה: "פרנסיס וויולט". יצירה זו בעצם הייתה צורה חדשה של שימוש באמנות הטלאים.[18][19][20]
לצד היותה אמנית במהלך שנות ההתמחות שלה לימדה באטלר אמנות בבתי ספר ציבוריים בניוארק במשך למעלה מעשור.[17][3][4] מתגוררת ועובדת בווסט אורנג' ניו ג'רזי.[3][21]
מאפיינים של יצירתה בתחום הטלאים
באמצעות היצירה שלה באטלר שואפת "לספר סיפורים שאולי נשכחו עם הזמן".[22] באטלר מרבה להשתמש בבדי קנטה ובבדים בהדפס שעווה אפריקאית כך שהנושאים שלה "מעוטרים ומורכבים מהבד של אבינו הקדמון".[3][5]
השמיכות של באטלר משלבות גם טקסטיל אפריקאי וגם מרחיבות את מסורת מלאכת התפירה האפרו-אמריקאית העשירה.[4] באטלר מסבירה כי "האפרו-אמריקאים עוסקים בשמיכות טלאים מאז שהובאנו לארץ והיו צריכים להתחמם. אנשים משועבדים לא קיבלו חתיכות בד גדולות ונאלצו להסתפק בשאריות הבד שנותרו אחרי הבגדים. מהשאריות האלה נוצרה אסתטיקת השמיכה האפרו-אמריקאית....היצירות שלי מזכירות את המסורת הזו, אבל אני משתמשת בבדים אפריקאים ממולדתו של אבי, גאנה, באטיקים מניגריה והדפסים מדרום אפריקה."[5] מקור נוסף שהיא מציינת כהשראה לעבודתה הוא יצירות הטקסטיל הפיגורטיביות של האמנית פיית' רינגגולד.[14]
באטלר יוצרת בדרך כלל בגוונים בהירים יחסית כדי לתאר את גוון העור.[21] הצבע ביצירתה משמש כדי להעביר את הרגשות של האנשים בשמיכות שלה ולא את הגוון האמיתי של עורם[23]. השימוש בצבעי ה-Kool-Aid של תנועת האמנות בלאק פאוור משמש גם כדי לתאר את האנרגיות של האנשים שמתועדים ביצירה שלה[24]. כשהייתה סטודנטית בהרווארד היו לבאטלר מנטורים חברי AfriCOBRA . מטרתה של האסתטיקה המאפיינת את קולקטיב האמנים היא ליצור ייצוגים חיוביים בתרבות של שחורים, מה שניתן למצוא גם ביצירה של באטלר.[3]
בשמיכות שיוצרת באטלר מופיעים לעיתים קרובות דיוקנאות של דמויות מפורסמות בהיסטוריה של השחורים, כמו פול לורנס דנבר, ג'קי רובינסון, פרדריק דאגלס וג'וזפין בייקר. באטלר משתמשת במגוון בדים מעוצבים, שאותם היא בוחרת בקפידה על מנת שישקפו את חייו של האובייקט המתועד ביצרה, לעיתים תוך כדי שימוש בבגדים שהוא עצמו לובש. למשל הדיוקן שיצרה של נינה סימון עשוי כותנה, משי, קטיפה ורשת, בעוד שהדיוקן של ז'אן-מישל בסקיה עשוי מעור, כותנה ובד ג'ינס וינטג'.[8]
בנוסף לדיוקנאות באטלר יוצרת גם עבודות המציגות נושאים אפרו-אמריקאים יומיומיים, לא ידועים, שהיא מבססת על תצלומים שנמצאו.[4] היא טענה שהיא "שואפת להביא כמה שיותר מהתמונות של בני-עמים אלמוניים אלו לקדמת הבמה כך שאנשים יראו גם את האנשים הרגילים האלה כראויים לזרקור."[15]
עבודתה, Harlem Hellfighters, נרכשה על ידי המוזיאון לאמנות אמריקאית סמיתסוניאן כחלק מקמפיין יום השנה ה-50 של גלריית רנוויק .[25] עבודה זו היא השמיכה הגדולה ביותר של באטלר עד כה, בגודל של כ-11 x 13 רגל, וכוללת תשע דמויות בגודל טבעי.[24] התצלום שבו השתמש באטלר לעבודה זו הוא תצלום שחור-לבן משנת 1919 של גדוד חיל הרגלים ה-369, המכונה הארלם גיהנום, ממלחמת העולם הראשונה . באטלר אומר, "העבודה שלי היא להמשיך להרים אותם בהיסטוריה כדי שיוכלו להיראות במרחבים ציבוריים, שם הקורבנות ההרואיים שלהם הופכים לחלק מהמסע האמריקאי להילחם נגד דיכוי ולמען החופש".[24]
תצוגת ומכירת עבודות לציבור הרחב
עד שנת 2019 הייתה לבאטלר רשימת המתנה לרכישת יצירות שלה, להערכתה זמני ההמתנה לרכישה הם בממוצע כמה שנים, עוד לפני שהציגה תערוכות יחיד במוזיאונים, מה שעוד יותר הזניק את תשומת הלב התקשורתית והמודעות ליצירות שלה בציבור הרחב. שלוש מיצירותיה נמכרו במכירה פומבית בשנת 2021 במחירים הנעים בין 37,500 דולר ל-75,000 דולר.[26][11] מחיר המכירה של היצירה שנמכרה במחיר הגבוה ביותר: ננדי ונטלי (חברים) היה בסופו של דבר כמעט פי שמונה מהערך המשוער שלה לפני המכירה.[26][5]
^Savig, Mary; Atkinson, Nora; Montiel, Anya (2022). This Present Moment: Crafting a Better World. Washington, DC: Smithsonian American Art Museum. pp. 228–238. ISBN9781913875268.
