הבזיליקה, המכונה גם "כנסיית הזהב", ידועה בסגנון הביזנטי המרהיב שלה, בפסיפסים המוזהבים הרבים שבה ובאוצרות קונסטנטינופול הבזוזה המעטרים אותה, והיא מסמלת את עושרה של הרפובליקה של ונציה.
היסטוריה
הכנסייה נבנתה לראשונה כמבנה זמני בתוך ארמון הדוג'ה בשנת 828, כאשר סוחרים ונציאנים הביאו לעיר את שרידיו של מרקוס הקדוש, מחברה של הבשורה על-פי מרקוס. ב-832 נבנתה כנסייה חדשה, בסמוך לארמון הדוג'ה, במקום בו ניצבת הבזיליקה עד היום, והועברו אליה שרידיו של מרקוס. המבנה נשרף במהלך מרד בעיר בשנת 976 ונבנה מחדש שנתיים לאחר מכן, ב-978. לאחר חורבן נוסף נבנתה הכנסייה שוב ב-1063 במבנה הבסיסי אשר שרד עד היום. הבזיליקה הורחבה במהלך השנים, ונוספו לה עיטורים אשר נבזזו מקונסטנטינופול וכן חפצי אמנות מעשי ידי אמני ונציה.
חלק מהאבנים אשר מהם נבנתה הכנסייה הובאו על ידי ספני ונציה ממסעותיהם במזרח התיכון. העמודים והכותרות הוסרו ממבנים עתיקים שקרסו בארצות המזרח ונרכשו על ידי סוחרים ונציאניים.[1]
מוזיקה
בזיליקת סן מרקו מילאה תפקיד חשוב מאוד במוזיקה של תקופת הרנסאנס וביצירת האסכולה הוונציאנית של תקופה זו, הודות לחללה הפנימי היחיד במינו ביציעי המקהלה שלו, המוצבים זה מול זה. האדריכלות המרווחת של הבזיליקה חייבה פיתוח סגנון מוזיקלי, שינצל את אפקט ההד בצורה הטובה ביותר, במקום לחפש דרכים לבטל אותו. כך פותח סגנון הפוליכוראליות הוונציאני, הסגנון האנטיפונאלי המפואר, המציב קבוצות זמרים ונגנים להשמיע את תפקידיהם לפעמים אלה מול אלה ולפעמים יחדיו, מאוחדים בצליל העוגב. המלחין הראשון שפרסם אפקט זה היה אדריאן וילארט, שהתמנה למאסטרו די קאפלה בסן מרקו בשנת 1527 ונשאר בתפקיד זה עד מותו בשנת 1562. ג'וזפו צארלינו, אחד הכותבים רבי ההשפעה בעולם המוזיקה של דורו, כינה את וילארט "פיתגורס החדש", והשפעתו של וילארט חדרה לעומק, לא רק כמלחין אלא גם כמורה, הואיל ורוב הוונציאנים שבאו אחריו היו תלמידיו.
ג'ובאני גבריאלי, אחיינו ותלמידו של אנדראה גבריאלי, פיתח סגנון כתיבה זה ושכלל אותו.
