ארתור מ. סאקלר

ארתור מ. סאקלר
ארתור מיטשל סאקלר
ארתור מיטשל סאקלר
לידה 22 באוגוסט 1913
ברוקלין, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 במאי 1987 (בגיל 73)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ניו יורק
השכלה אוניברסיטת ניו יורק (MD)
עיסוק

איש שיווק ופרסום, רופא חוקר, עורך ובעל של עיתון מדעי, חברות תרופות, מחקר ותקשורת; נדבן ואספן

אומנות וארכאולוגיה
מעסיק סמית'סוניאן עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג אלזה פיניצ' יורגנסן; מריאטה לוצה; ג'יליאן טולי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ארתור מיטשל סאקלר (באנגלית: Arthur Mitchell Sackler) {22 באוגוסט 1913 - 26 במאי 1987) היה פסיכיאטר ומשווק תרופות אמריקאי, אשר צבר את הונו מפרסום רפואי ומעיתונות רפואית. הוא היה גם נדבן ואספן אמנות.[1][2] הוא היה אחד משלושת האבות המייסדים של שושלת יצרני התרופות של משפחת סאקלר השנויה במחלוקת.

סאקלר צבר את אוסף האמנות הסינית האישי הגדול בעולם, אותו תרם לסמיתסוניאן. הוא העניק את ההון הדרוש לבניית גלריות אמנות ובתי ספר רבים לרפואה. עזבונו של סאקלר נאמד ב-140 מיליון דולר.[3]

מאז מותו, הוכתם המוניטין של סאקלר בשל התפקיד המרכזי של החברה שלו פרדו פארמה (Purdue Pharma) במשבר האופיואידים. כתוצאה מכך, רבים מהמוזיאונים והגלריות שסאקלר תרם להם התרחקו ממנו וממשפחתו. ב-9 בדצמבר 2021, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק הסיר באופן רשמי את שם המשפחה סאקלר מגלריות שנקראו על שמם.[4]

חיים מוקדמים וחינוך

נולד בברוקלין לאייזק ולסופי (ניי גרינברג) סאקלר, חנוונים יהודים שהגיעו לניו יורק מאוקראינה ופולין לפני מלחמת העולם הראשונה. סאקלר היה הבכור מבין שלושה בנים.[5][6][7] סאקלר סיים את לימודיו בבית הספר התיכון ארסמוס הול.[8] פטריק ראדן קיף מה"ניו יורקר", כינה אותו איש-אשכולות בשל תחומי העניין המגוונים שלו.[9] הוא בוגר בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק.[10]. את שכר הלימוד מימן מעבודה כקופירייטר בסוכנות הפרסום הרפואי ויליאם דוגלס מק-אדמס, חברה אותה קנה ב-1947 וביצע בה מהפך.[10] הוא למד גם פיסול ב'ברית-החינוכית' (-Educational Alliance) ושיעורי תולדות האמנות בקופר יוניון.[11]

פְּסִיכִיאָטרִיָה

סאקלר השלים התמחותו בפסיכיאטריה במרכז הפסיכיאטרי על שם קרידמור ומ-1949 עד 1954 היה מנהל המחקר במכון קרידמור למחקרים פסיכוביולוגיים.[11][12] סאקלר היה שותף במאות מאמרים המבוססים על נוירואנדוקרינולוגיה, פסיכיאטריה ורפואה ניסויית.[13] נאמר שהוא הרופא הראשון שהשתמש בסונר ככלי אבחון.[12] שני אחיו למדו בסקוטלנד,[14] הפכו לפסיכיאטרים והצטרפו לצוות המחקר בקרידמור. חברם ושותפם, הבמאי יוהאן ה.ו. ואן-אופוייזן, תואר על ידי ארתור סאקלר כ"תלמידו האהוב של פרויד".

ב-1951 פרסמו שלושת האחים סאקלר עם ואן אופוייזן סיכום של עבודתם,[15] שנודע כ"שיטת סאקלר".[16] המחקר בבני אדם לא היה אז עדיין בפיקוח על פי קוד נירנברג, הצהרת הלסינקי ודו"ח בלמונט.[17] הסאקלרים ביקשו למצוא תחליף לנזעי החשמל, החודרניים יחסית (ECT). הם טיפלו בהיסטמין באנשים שסבלו מסכיזופרניה, באנשים שסבלו מהפרעה דו-קוטבית שכונתה אז מאניה דפרסיה, ובאנשים עם פסיכוזה אינבולוציונית (כיום מחלה לא מוכרת, שדומה לדיכאון).[15] לחולים ניתנו זריקות של היסטמין בעוצמה מתגברת למשך עד 24 ימים.[15] הטיפול גרם לירידת לחץ הדם שלהם; כאשר לחץ הדם שלהם התאושש, הם קיבלו מינון חזק יותר, עד שלחץ הדם הגיע ל-60/0 מ"מ כספית.[15] חלק מהחולים קיבלו טיפולים משולבים של היסטמין יחד עם אינסולין או ECT.[15]

אוסף אמנות

סאקלר ואשתו אלזה החלו לאסוף אמנות בשנות ה-40, זמן קצר לאחר סיום לימודיו באוניברסיטת ניו יורק. בתחילה הם נמשכו לאמנים עכשוויים כמו מארק שאגאל, אך מאוחר יותר גם אספו עבודות קדרות מתקופת הרנסאנס וציורים פוסט-אימפרסיוניסטים ושל אסכולת פריז.[18] הוא ראה את עצמו "יותר אוצר מאשר אספן" והעדיף לרכוש אוספים על פני יצירות בודדות. האוסף שלו הורכב מעשרות אלפי יצירות, כולל אמנות סינית, הודית ומזרח תיכונית וכן יצירות מתקופות הרנסאנס והטרום-קולומביאנית.[1] בנאום באוניברסיטת סטוני ברוק בניו יורק, הוא דן ברעיון שלו שאמנות ומדע "נקשרים זה בזה במדעי הרוח".[19]

שולחן סיני קטן אצל סוחר רהיטים בניו יורק שם את האמנות הסינית במוקד עבור סאקלר, שחשב: "כאן יש אסתטיקה שלא נהוג להעריך או להבין". בעקבות מלחמת האזרחים הסינית, היצואנים מימשו את אחזקותיהם ולאספנים צעירים כמו סאקלר התמזל המזל. הוא צבר עשרות אלפי חפצים בחייו, המייצגים תחומי עניין רחבים ומגוונים - עצמות אורקל של שושלת שאנג, כלי אחמנים מאיראן ופיסול מקדשים מדרום אסיה מהמאה העשירית עד המאה הארבע עשרה. חלק מהעבודות הן באיכות תערוכה וחלק מתאימות יותר למחקר.[18][20]

מאוחר יותר, העניק סאקלר מדי רבעון סכומי כסף לפסיכיאטר פול זינגר, אספן נלהב נוסף של יצירות סיניות, אשר לא היו לו כספים אבל סאקלר בטח בטעמו. התנאי היחיד שהוצמד למתנה היה, שעם מותו של זינגר, האוסף שלו יועבר לגלריה של סאקלר. ב-1997, תוך כדי קיטלוג האוסף לרכישה, קבע צוות מוזיאון הסמיתסוניאן כי 160 חפצים מתועדים נעדרו ממעונו של ד"ר זינגר עם מותו. מרבית האוסף האבוד לא נמצא עד היום.[21][20]

שיווק

בתחילת שנות ה-40 הצטרף סאקלר לסוכנות הפרסום הרפואי ויליאם דוגלס מק-אדמס,[22] שם נשאר פעיל עד מותו.[23] סאקלר הביא לסוכנות טכניקות מכירה שלא היו ידועות עד כה ליצרני התרופות. היסטוריון מאוניברסיטת הרווארד כתב ב-2019 שהסאקלרים לא המציאו את המכירות הישירות לרופאים, אבל הם היו בעלי השפעה חלוצית. ארתור סאקלר שיווק גם באמצעות פרסומים המיועדים ישירות לרופאים, מה שהגביר את הקצב שבו רופאים למדו על תרופות והביאו אותן לשוק, אך מעולם לא עסק באיתור לקוחות חדשים ושיווק אישי, טכניקה שנמצאת כעת בחקירה נוקבת.[24]

היכל התהילה של הפרסום הרפואי כתב ב-1998,

"אף אדם יחיד לא עשה יותר בשינוי אופיו של הפרסום הרפואי מאשר ד"ר ארתור סאקלר ברוך הכישרונות. תרומתו רבת ההשפעה הביאה את כוחם המלא של הפרסום והקידום אל השיווק התרופתי."

המקור באנגלית
No single individual did more to shape the character of medical advertising than the multi-talented Dr. Arthur Sackler. His seminal contribution was bringing the full power of advertising and promotion to pharmaceutical marketing

בעזרתו של סאקלר, ענקית התרופות פייזר, בעבר יצרנית כימיקלים, החלה את עסקיה בתרופות מרשם. ב-1950, לפייזר היו 8 אנשי מכירות והיא הרחיבה את הכוח הזה ל-2000 ב-1957.[24] בין 1950 ל-1956, בהדרכת סאקלר, פייזר התחרתה בשוק האנטיביוטיקה החדש עם טראמיצין (Terramycin).[24]

במהלך שנות ה-60, באמצעות שיווק ישיר לרופאים, הוא הפך עשרות תרופות, ביניהן בטדין, סנאפלקס, ליבריום וואליום, לפופולריות. הוא הפך גם למוציא לאור והקים ב-1960 עיתון רפואי שבועי, המדיקל טריבון (גר') (Medical Tribune), שהגיע בסופו של דבר לשש מאות אלף רופאים (לפי דיווחים מסוימים, קהל הקוראים שלו מנה מיליון[25] רופאים ב-20 מדינות). שיווק ואליום על ידי סאקלר בכתבי עת כמו מדיקל טריביון עזר להפוך אותה לתרופה הראשונה שהניבה מכירות של 100 מיליון דולר, וב-1971, הוערך שווי מכירות ליבריום וואליום של הלקוחה של סאקלר, חברת הופמן-לה רוש, ב-2 מיליארד דולר.[26] כתוצאה מהצלחתו, החלו חברות תרופות רבות אחרות לשווק את התרופות שלהן באופן דומה.[27]

פרופסור אוון גרסטמן כתב בפורבס: "כמובן, שיווק בהונאה הוא אכן שגוי מאוד. אבל לומר, שמכיוון שארתור סאקלר היה חלוץ השיווק הישיר לרופאים, הוא אחראי לשימוש לרעה במרמה בטכניקה הזו, זה היפוך אבסורדי של ההיגיון."

קריירה מאוחרת יותר

לזכותו של סאקלר הוא עזר בשילוב בין-גיזעי של בנקי הדם הראשונים של ניו יורק.[28][29]

הוא היה עורך כתב העת לפסיכוביולוגיה קלינית וניסויית בין השנים 1950-1962.[30]

לסאקלר היו עסקים חופפים באופן מעט יוצא דופן והוא פיתח שותפויות שקטות עם סוכנויות הפרסום LW Frolich ו-MD Publications שבבעלות חבריו.[11]

ב-1958 הקים סאקלר את 'המעבדות למחקר טיפולי'. הוא היה מנהל המתקן עד 1983.[13] סאקלר שימש גם כיו"ר מועצת המנהלים של חב' מדיקל פרס (Medical Press, Inc) וכנשיא 'שרותי חדשות הרופאים' (Physicians News Service, Inc) ו'המכון הרפואי לרדיו וטלוויזיה, בע"מ'[31] הוא כיהן בחבר הנאמנים של ניו יורק מדיקל קולג', שם גם מילא תפקיד כפרופסור מחקרי לפסיכיאטריה.[32]

בשנת 1981, סאקלר שימש כסגן יו"ר הוועידה הבינלאומית הראשונה בנושא תזונה שהתקיימה בטיאנג'ין, סין.[33] הוא הצטרף למועצת המנהלים של סיינטיפיק אמריקן ב-1985.[34] בשנת 1985 הקדיש לו לינוס פאולינג את ספרו כיצד לחיות זמן רב יותר ולהרגיש טוב יותר.[35] בשנת 1997, לאחר מותו, ארתור סאקלר נבחר ל'היכל התהילה של הפרסום הרפואי'.[36]

פִילָנטרוֹפִּיָה

לאורך שנות ה-70 וה-80, סאקלר בנה ותרם למוסדות מדעיים רבים. תרומותיו הבולטות כללו:

  • בית הספר לרפואה סאקלר באוניברסיטת תל אביב (1972)
  • מכון סאקלר למדע ביו-רפואי לתואר שני (כיום מכון וילצ'ק למדעי ביו-רפואי בוגר) באוניברסיטת ניו יורק (1980)
  • מרכז המדע של ארתור מ. סאקלר באוניברסיטת קלארק (1985)
  • בית הספר למדעים הביו-רפואיים סאקלר (כיום בית הספר לתארים מתקדמים למדעי ביו-רפואי) באוניברסיטת טאפטס (1980)
  • מרכז ארתור מ. סאקלר לתקשורת בריאות, גם באוניברסיטת טאפטס (1986)[13]

בתחילת שנות ה-70, תרם סאקלר רישומים וציורים מעשי ידי האדריכל והחרט האיטלקי ג'ובאני בטיסטה פירנסי לספריית אייברי באוניברסיטת קולומביה.[10]

הוא ייסד גלריות במוזיאון המטרופוליטן לאמנות, שם שוכן באגף סאקלר מקדש דנדר, ובאוניברסיטת פרינסטון, במוזיאון ארתור מ. סאקלר באוניברסיטת הרווארד בקיימברידג', מסצ'וסטס, ובמוזיאון ארתור מ. סאקלר לאמנות וארכאולוגיה. ב-1987, חודשים לאחר מותו, נפתחה גלריית ארתור מ. סאקלר של מכון סמיתסוניאן, בוושינגטון הבירה, עם מתנה של 4 מיליון דולר ו-1,000 יצירות אמנות מקוריות.[1][37][38] על פי ון פונג ממוזיאון המטרופוליטן לאמנות, האוסף של סאקלר אשר נתרם לסמיתסוניאן נחשב לאוסף האישי הגדול ביותר של אמנות סינית עתיקה בעולם.[12] לאחר מותו, אגף הגלריות של ג'יליאן וארתור מ. סאקלר נפתח באקדמיה המלכותית לאמנויות,[39] ומוזיאון ארתור מ. סאקלר לאמנות וארכאולוגיה נפתח באוניברסיטת פקין ב-1993.[19]

התגובה נגד פילנתרופיה

שם המשפחה סאקלר, כולל ארתור סאקלר, זכה לביקורת מוגברת בסוף שנות ה-2010 על הקשר של המשפחה עם OxyContin. דייוויד קרואו, כותב ב"פייננשל טיימס", תיאר את שם המשפחה כ"נגוע" (השווה: תורמים מוכתמים).[40][41]

במרץ 2019 הודיעו הגלריה הלאומית לפורטרטים וגלריות טייט כי לא יקבלו עוד תרומות ממשפחת סאקלר. זה קרה לאחר שהצלמת האמריקאית נאן גולדין איימה למשוך רטרוספקטיבה מתוכננת של עבודתה בגלריה הלאומית לפורטרטים, אם הגלריה תקבל תרומה של מיליון ליש"ט מקרן סאקלר.[42][43] ביוני 2019, הודיע המרכז הרפואי של NYU Langone שהם לא יקבלו עוד תרומות מאף סאקלר, ומאז שינו את שמו של מכון סאקלר למדעים ביו-רפואיים לתארים מתקדמים למכון וילצ'ק למדעים ביו-רפואיים לתארים מתקדמים.[44]

מאוחר יותר ב-2019, הודיעו המוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע, ומוזיאון סולומון ר. גוגנהיים ומוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, שהם לא יקבלו תרומות עתידיות מכל סאקלר שהיו מעורבים בפורדו פארמה.[45]

לפי הניו יורק טיימס, הלובר בפריז היה המוזיאון הגדול הראשון ש"מחק את הקשר הציבורי שלו" עם שם המשפחה סאקלר. ב-16 ביולי 2019, הסיר המוזיאון את השלט שהציג את תרומות בני משפחת סאקלר למוזיאון בכניסה לגלריה. ברחבי הגלריה, כיסה סרט אפור שלטים כמו 'אגף סאקלר', כולל שילוט לאוסף החפצים הפרסיים והלבנטיניים של הלובר, שהוסר ב-8 או 9 ביולי. השילוט לאוסף זה זיהה אותו כ'אגף סאקלר של עתיקות המזרח' מאז 1997.[46]

ב-9 בדצמבר 2021, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, יחד עם משפחת סאקלר, הודיעו על הסרת שם המשפחה סאקלר משבע גלריות, כולל האגף שבו נמצא מקדש האייקוני של דנדור.[47]

הפילנתרופיה של המשפחה אופיינה כ"הלבנת מוניטין" מרווחים שנרכשו ממכירת אופיאטים.[48][49]

חיים אישיים

סאקלר היה נשוי שלוש פעמים.[10] אשתו הראשונה הייתה אלזה פיניך יורגנסן מדנמרק; הם נישאו ב-1934, הביאו שני ילדים לעולם (קרול מאסטר ואליזבת סאקלר) והתגרשו. אשתו השנייה הייתה מריאטה לוצה (Marieetta Lutze, 1919–2019),[50] שותפה בבעלות על מפעלי התרופות של ד"ר קייד (גר') (DR. KADE Pharmazeutische Fabrik GmbH);[51] לה נישא ב-1949. הם הביאו לעולם שני ילדים (ארתור פ. סאקלר ודניס מאריקה) והתגרשו לאחר 25 שנות נישואים. אשתו האחרונה עד מותו הייתה ג'יליאן לסלי טולי, המנהלת פרויקטים פילנתרופיים בשמו באמצעות קרן דיים ג'יליאן וארתור מ. סאקלר לאומנויות ומדעים.[52][1][50][53]

הוא גר בשדרה החמישית בניו יורק.[10] בגיל כמעט 70, הוא המשיך במשרה מלאה, החל לעבוד ב-8:30 בבוקר, שבעה ימים בשבוע, ונסע לבוסטון ולוושינגטון, טיפל במלגות, עבד על מדע ובאיסוף אמנות.[11] סאקלר מת ממחלת לב בבית החולים הפרסביטריאני בניו יורק ב-26 במאי 1987.[10]

פרסים וכבוד

סאקלר קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קלארק, אוניברסיטת האנמן, אוניברסיטת טאפטס ובית הספר לרפואה של הר סיני. הוא היה חבר באקדמיה האמריקנית לאמנויות ומדעים וקיבל אות מסדר ההצטיינות המצרי. הוא ואשתו ג'יליאן תמכו ב'דיוני ארתור מ. סאקלר' המתקיימים באקדמיה הלאומית למדעים.[54]

מחלוקת פורדו-פארמה

ב-1952 הסדיר סאקלר מימון לאחיו לרכישת חברת פורדו-פרדריק (Purdue-Frederick). החברה מכרה מוצרים שימושיים ללא מרשם כמו חומר החיטוי בטאדין (Betadine), המשלשל סנוקוט (Senokot) ומסיר שעוות אוזניים צרומנקס (Cerumenex).[6] החברה גם מכרה את מ.ס.קונטין (MS Contin),[55] או מורפיום עם תכונות של שחרור ממושך, שתוקף הפטנט לגביו היה אמור לפוג בסוף שנות ה-80. לאחר מותו של ארתור ב-1987, האופציות שלו על שליש מחברה זו נמכרו על ידי מנהל עזבונו לאחיו מורטימר וריימונד,[56] שהיו הבעלים של החברה הנפרדת בשם Purdue Pharma והשתמשו בפורדו-פרדריק כחברת אחזקות.

שמונה שנים לאחר מותו של ארתור, בהנחיית אחיו, פורדו החלה למכור אוקסיקונטין (OxyContin), שהוא אופיאט שעוצמתו פי 1.5 משל המורפיום.[57] החברה הזו הודתה באשמה ב-2007 ונקנסה ב-640 מיליון דולר על מיתוג מטעה של אוסיקונטין.[58] מבקרי משפחת סאקלר ופורדו טוענים שאותן טכניקות שיווק ששימשו כאשר ארתור ייעץ לחברות תרופות שמוכרות תרופות שאינן אופיואידיות נוצלו מאוחר יותר בשיווק של אוקסיקונטין על ידי אחיו ואחיינו, ריצ'רד סאקלר, ותרמו למגפת האופיואידים. עיתון הגרדיאן צוטט את דברי עו"ד פול הנלי, שטען כי "זו בעצם משפחת פשע... סוחרי סמים בחליפות ושמלות יפות".[59]

ביקורת

ועדת המשנה של הסנאטור אסטס קפאובר בחנה את תעשיית התרופות ב-1959. הוא הרגיש שלארתור סאקלר יש אימפריה "משולבת" של גילוי וייצור תרופות, שיווק ופרסום תרופות ופרסומים רפואיים המקדמים במפורש מכירת תרופות. הוא הפסיק לחקור את סאקלר באמצע 1960 וקידם את תיקון קפאוור-האריס (Kefauver Harris) ששיפר את הפיקוח על התרופות של ה-FDA בשנת 1962.[24]

בארי מאייר כתב בספרו "קוטל כאב" (Pain Killer) שסקלר, "עזר לפריצת הדרך של כמה מהשיטות השנויות והמטרידות ביותר ברפואה: הרעפת טובות הנאה על רופאים, ההוצאה המפוארת על יועצים ומומחים המוכנים לתמוך בטענות יצרן תרופות, המימון של קבוצות המתיימרות להיות עצמאיות ונטולות אינטרסים מסחריים, יצירת פרסומים שישמשו שופר לתעשייה, וניצול מוחלט של מחקר מדעי למטרות שיווק".[60]

ב-2017, אמר הפסיכיאטר אלן פרנסס ל"ניו יורקר" כי "ניתן לייחס לארתור סאקלר את רוב הפרקטיקות המפוקפקות שהניעו את תעשיית התרופות למצבן המשחית כיום".[61] פטריק ראדן קיף, שפרסם את אותו מאמר, הרחיב מאוחר יותר את עבודתו לספר באורך מלא בשם "אימפריית הכאב" (Empire of Pain).[62] הספר יצא בשנת 2021 והיה ביקורתי מאוד כלפי משפחת סאקלר וכלפי מאמציו של ארתור סאקלר להסתיר את ניגודי העניינים הרבים שלו תוך כדי צבירת הונו.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 3 4 Glueck, Grace (1987-05-27). "DR. ARTHUR SACKLER DIES AT 73; PHILANTHROPIST AND ART PATRON". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-11-23.
  2. ^ Smith, J.Y. (27 במאי 1987). "Arthur Sackler dies at 73". The Washington Post. נבדק ב-31 בדצמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ "In the Matter of The Estate of Arthur M. Sackler, Deceased". Leagle. נבדק ב-17 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "The Metropolitan Museum of Art and Sackler Families Announce Removal of the Family Name in Dedicated Galleries". מוזיאון המטרופוליטן לאמנות.
  5. ^ Shapiro, Edward S. (1 במאי 1995). A Time for Healing: American Jewry Since World War II. Johns Hopkins University Press. p. 120. ISBN 9780801851247. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 Langer, Emily (21 ביולי 2017). "Raymond Sackler, philanthropist and maker of OxyContin, dies at 97". The Washington Post. נבדק ב-11 במאי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ Walters, Joanna (13 בפברואר 2018). "Meet the Sacklers: the family feuding over blame for the opioid crisis". The Guardian. נבדק ב-11 במאי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ "Famous Alumni". Erasmus Hall Alumni Association. אורכב מ-המקור ב-22 בספטמבר 2018. נבדק ב-13 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Condé Nast, The Family That Built an Empire of Pain, The New Yorker, ‏2017-10-23 (באנגלית אמריקאית)
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 "Arthur Sackler Dies at 73". The Washington Post. 27 במאי 1987. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ 1 2 3 4 Glueck, Grace (5 ביוני 1983). "An Art Collector Sows Largesse and Controversy". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ 1 2 3 Tuck, Lon (21 בספטמבר 1986). "Convictions of the Collector". The Washington Post. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ 1 2 3 The Role of Science in Solving the Earth Emerging Water Problems. National Academies Press. 15 בספטמבר 2005. {{cite book}}: (עזרה)
  14. ^ "Mortimer Sackler". The University of Glasgow. נבדק ב-13 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ 1 2 3 4 5 Sackler, Mortimer D., MD; Sackler, Raymond R., MD; Sackler, Arthur M., MD; Van Ophuijsen, J. H. W., MD (בינואר 1951). "The Technique of Histamine Biochemo-therapy and Suggestions for its Use in Psychiatry". The Journal of Nervous and Mental Disease. 113 (1): 40–51. doi:10.1097/00005053-195101000-00003. PMID 14814544. {{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  16. ^ Lucy, John D. (1954). "Histamine Tolerance in Schizophrenia". Archives of Neurology and Psychiatry. 71 (5): 629–639. doi:10.1001/archneurpsyc.1954.02320410091010. PMID 13157694.
  17. ^ Rice, Todd W. (אוק' 2008). "The Historical, Ethical, and Legal Background of Human-Subjects Research". Respiratory Care. 53 (10): 1325–1329. PMID 18811995. {{cite journal}}: (עזרה)
  18. ^ 1 2 Gurakar, Melda; Rodman, Melissa; Wang, Joy; Yared, Leah (2016). "Arthur M. Sackler Gallery". Dumbarton Oaks Research Library and Collection. נבדק ב-12 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ 1 2 "Arthur M. Sackler, M.D." National Academy of Sciences.
  20. ^ 1 2 "Missing Art Objects from the Dr. Paul Singer Collection of Chinese Art". Freer Gallery of Art & Arthur M. Sackler Gallery (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2020-07-19.
  21. ^ Cotter, Holland (15 בספטמבר 1999). "CRITIC'S NOTEBOOK: A Gift Shines Light Upon Ancient China; 5,000-Piece Art Collection Tells Some Unusual Tales". The New York Times. נבדק ב-12 במאי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ "MAHF Inductees Arthur M. Sackler". Medical Advertising Hall of Fame. 18 באוקטובר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "Arthur M. Sackler". Medical Advertising Hall of Fame. 18 באוקטובר 2013. נבדק ב-10 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ 1 2 3 4 Podolsky, Scott H., MD; Herzberg, David, Ph.D.; Greene, Jeremy A., Ph.D. MD (2019). "Preying on Prescribers (and Their Patients) — Pharmaceutical Marketing, Iatrogenic Epidemics, and the Sackler Legacy". N Engl J Med. 380 (19): 1785–1787. doi:10.1056/NEJMp1902811. PMID 30969504.
  25. ^ "Arthur M. Sackler". sackler.org. נבדק ב-13 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ Koumjian, Kevin (1981). "The use of Valium as a form of social control". Social Science & Medicine. Part E: Medical Psychology. 15 (3): 245–249. doi:10.1016/0271-5384(81)90020-X. ISSN 0271-5384. PMID 7323846.
  27. ^ Eban, Katerin (9 בנובמבר 2011). "OxyContin: Purdue Pharma's Painful Medicine". Fortune. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "Art and activism: The compass points of Elizabeth Sackler's storied career". Women in the World (באנגלית אמריקאית). 8 בינואר 2016. נבדק ב-18 במרץ 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ Quinones, Sam (21 באפריל 2015). Dreamland: The True Tale of America's Opiate Epidemic (באנגלית). Bloomsbury Publishing USA. ISBN 9781620402504. {{cite book}}: (עזרה)
  30. ^ "Dr. A. Sackler; Psychiatrist and Collector of Art". Los Angeles Times (באנגלית אמריקאית). 1987-05-31. נבדק ב-2020-07-19.
  31. ^ The Competitive Status of the U.S. Pharmaceutical Industry: The Influences of Technology in Determining International Industrial Competitive Advantage. National Academies. 1 בינואר 1983. {{cite book}}: (עזרה)
  32. ^ "Arthur M. Sackler". Albuquerque Journal. 29 במאי 1987. {{cite journal}}: (עזרה)
  33. ^ "Vitamin C heightens intelligence, nutritionists say". UPI. 10 ביוני 1981. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ "For Sale: Scientific American". The New York Times. 29 במרץ 1986. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ Pauling, Linus (1987). How to Live Longer and Feel Better (1 ed.). New York: Avon Books. OL 18076125M.
  36. ^ "Medical Advertising Hall of Fame Inductees". Medical Advertising Hall of Fame. 18 באוקטובר 2013. נבדק ב-29 בדצמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ Karl E. Meyer, Shareen Blair Brysac (10 במרץ 2015). The China Collectors: America's Century-Long Hunt for Asian Art Treasures. Macmillan. {{cite book}}: (עזרה)
  38. ^ "Sackler Art Museum to Open at Harvard". The New York Times.
  39. ^ "Arthur M. Sackler Foundation Donates Works of Art". Mount Holyoke College Art Museum.
  40. ^ David Crow (8 בספטמבר 2018). "What next for the Sacklers? A pharma dynasty under siege". Financial Times. נבדק ב-24 בפברואר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  41. ^ David Armstrong (21 בפברואר 2019). "Sackler Embraced Plan to Conceal OxyContin's Strength From Doctors, Sealed Testimony Shows". ProPublica. נבדק ב-27 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ "Tate art galleries will no longer accept donations from the Sackler family". Guardian. 22 במרץ 2019. נבדק ב-22 במרץ 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  43. ^ Walters, Joanna. "Nan Goldin threatens London gallery boycott over £1m gift from Sackler fund". The Guardian. נבדק ב-23 במרץ 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ Youn, Soo. "NYU Langone no longer accepting donations from the Sacklers, the family that owns OxyContin maker Purdue Pharma". ABC News. נבדק ב-19 בדצמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ Harris, Elizabeth A. (15 במאי 2019). "The Met Will Turn Down Sackler Money Amid Fury Over the Opioid Crisis". The New York Times. נבדק ב-17 במאי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  46. ^ Marshall, Alex (17 ביולי 2019). "Louvre Removes Sackler Family Name From Its Walls". The New York Times. ISSN 0362-4331. נבדק ב-17 ביולי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  47. ^ "The Metropolitan Museum of Art and Sackler Families Announce Removal of the Family Name in Dedicated Galleries". The Metropolitan Museum of Art.
  48. ^ "New Yorker Sackler Article". newyorker.com. נבדק ב-2018-10-17.
  49. ^ "Sackler Blood Money disgraces museums". theguardian.com. נבדק ב-2018-10-17.
  50. ^ 1 2 "Obituary Marietta Lutze Sackler". legacy.com. נבדק ב-13 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  51. ^ "Marietta Lutze Sackler, Former Co-Owner at DR. KADE Pharmazeutische Fabrik GmbH - Relationship Science". relationshipscience.com. נבדק ב-13 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  52. ^ "Smithsonian's Sackler Gallery celebrates 25th anniversary". The Washington Post. 2 בדצמבר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  53. ^ Marietta Lutze Sackler's Obituary (1919 - 2019) the Miami Herald, Legacy.com
  54. ^ "Arthur M. Sackler Colloquia". National Academy of Sciences. נבדק ב-12 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  55. ^ "MS CONTIN" (PDF). US FDA. נבדק ב-13 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  56. ^ "Our Incomplete List of Cultural Institutions and Initiatives Funded by the Sackler Family". Hyperallergic (באנגלית אמריקאית). 11 בינואר 2018. נבדק ב-19 במרץ 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  57. ^ "Elizabeth A. Sackler Supports Nan Goldin in Her Campaign Against OxyContin". Hyperallergic. 22 בינואר 2018. נבדק ב-23 בינואר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  58. ^ Meier, Barry (10 במאי 2007). "In Guilty Plea, OxyContin Maker to Pay $600 Million". The New York Times. נבדק ב-13 במאי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  59. ^ Walters, Joanna (19 בנובמבר 2018). "Sackler family members face mass litigation and criminal investigations over opioids crisis". The Guardian. {{cite news}}: (עזרה)
  60. ^ Meier, Barry (2018). Pain Killer: An Empire of Deceit and the Origin of America's Opioid Epidemic. p. 52. מסת"ב 978-0525511090
  61. ^ "The Secretive Family Making Billions From the Opioid Crisis". Esquire. 16 באוקטובר 2017. נבדק ב-22 באוקטובר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  62. ^ יואב קרני, ‏"האמת הפשוטה" על מפיצי משככי הכאבים ש"ידעו אבל העלימו עין" | פרשנות, באתר גלובס, 5 במאי 2021
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ארתור מ. סאקלר