ערב הפלישה האיטלקית לאתיופיה נמנו כמאתיים וחמישים מוזיקאים בתזמורות הרשמיות השונות הפזורות ברחבי אתיופיה.[1] עם תום הכיבוש האיטלקי של אתיופיה בשנת 1941 הוסיפו קוורק נלבנדיאן ואחיינו נרסס נלבנדיאן לנצח על תזמורת ארבעים הילדים, לצד מוזיקאים ארמנים נוספים שהכשירו אמנים מקומיים. לנרסס נלבנדיאן מיוחסת תרומה מכרעת בעידוד זמרים מקומיים להצטרף להופעות התזמורת. באתיופיה שויכו זמרים נודדים (אזמרים) למעמד חברתי נמוך, בדומה למעמד המוזיקאי בחברה המערבית בימי הביניים. לעומתם, הזמרים שטיפח נלבנדיאן וממשיכיו הפכו לכוכבים מוזיקליים נערצים.
עד תום מלחמת העולם השנייה קמו שורה של תזמורות אתיופיות, שרובן הוכשרו על ידי אירופאים וארמנים, הבולטות שבהן היו תזמורת הצבא, תזמורת המשטרה ותזמורת שומרי הראש הקיסריים. זו האחרונה נוהלה על ידי אלכסנדר קונטורביץ', כנרפולני בן-כיתתו של יאשה חפץ, שהוזמן על ידי סלאסי לאתיופיה בשנת 1944. חנוכת תיאטרון היילה סלאסי בשנת 1955 מסמנת את תחילת תור הזהב של המוזיקה האתיופית, שהסתיים כעבור עשרים שנה עם נפילת האימפריה ועליית שלטון הדרג.[2]
