בשנת 1883 הגיע לאודסה ונפגש עם יהודה לייב פינסקר. יחד עם לייב רובין ממזריטש ו-22 משכילים יהודיים ממזריטש ומבריסק, מחברי "חובבי ציון" שהתרכזו באודסה, ייסד את "חברת נחלת שדה וכרם" ששמה לה למטרה להתיישב התיישבות חקלאית בארץ ישראל.
סלומון ורובין, כשליחי התנועה, עלו לארץ ישראל וביום ט"ו באבתרמ"ג[1] רכשו את אדמת השבט הבדואי א־זביד מידי משפחת עבו מצפת; על השטח, בן 2,500 דונם, שילמו 5,000 רובל.[1] לאחר רכישת הקרקע הצטרפו עוד שבע משפחות מהגרעין המייסד והחלו לעבד את אדמת המושבה, שנקראה בתחילה "מי מרום". סלומון בחר למקום את השם "יסוד המעלה" לפי הפסוק ”כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל” (עזרא ז ט). בשל היעדר רישיונות בניה נאלצו המתיישבים להקים לעצמם אוהלים וסוכות למגורים וסבלו מרעב וממלריה שהכתה במקום שהיה רווי ביצות. במהלך השנים היה למנהיג המתיישבים ומנע את התפוררות המושבה שכרעה תחת נטל המלריה, התאבדות חברים, יבולים דלים והתנכלויות שלטוניות. ב-1900 עמדה המושבה בפני פשיטת רגל ויק"א התכוונה לחסל אותה, אך בהשתדלות המתיישבים וסלומון בראשם, הושגה פשרה.
בב' בכסלותרס"ה (1904) נהרג במושבה אביו, ישראל יעקב סלומון, בן 86, על ידי גנבי לילה.[2]
שנת השמיטה ב-1910 הגיעה לאחר שנתיים של בצורת, שנה נוספת של יבול דל פירושה היה גזירת כליה על המושבה. הקהילה המקומית התפלגה בעקבות המחלוקת האם לשמור שמיטה לחומרה או לנהוג היתר מכירה בקרקע ולהמשיך ולעבד אותה (מחלוקת שעברה בקו השבר בין "חסידים" ומתנגדים בקרב המתיישבים[3]). ויכוח רבני על אפשרות היתר מכירה התחולל בחצר ביתו של סלומון, שהנהיג את הקו המחייב היתר מכירה על מנת לקיים את המושבה. הרב קוק רבן של יפו וירושלים, התיר את המכירה, ורידב"ז, רבה של צפת, שלל. הוויכוח הוכרע לבסוף לפי שיטתו של הרב יצחק אלחנן ספקטור וסלומון היה מראשוני המתיישבים שחרשו בשנת שמיטה בארץ ישראל.[דרושה הבהרה]
לקריאה נוספת
מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, כרך ב, עמ' 421.
לגליל העליון, תל אביב: המרכז לנוער של ההסתדרות העובדים בא"י, תרצ"ה (ספריית המרכז לנער, חוברת יד).
