ישנן גם אוכלוסיות בדואיות מחוץ לירושלים שיש להן שורשים לאנשים ממוצא אפריקאי,[3] למשל בעיר יריחו או ברצועת עזה.
רקע
באופן היסטורי, ארץ ישראל הייתה פרובינציה תחת שלטון מעצמות זרות. החל מח'ליפות ראשידון במאה ה-7 ואילך, הובאו לעיר עבדים אפריקאים ממצרים במסגרת הסכמי עבדות עם הח'ליפות. במהלך ימי הביניים, הובלו עבדים אפריקאים לחליפות העבאסית דרך מסחר העבדים בים האדום.[4][5] במאה ה-9, מוערך כי כשלושה מיליון אפריקאים הועברו למזרח התיכון כעבדים, ועבדו כחיילים עבדים וכעובדי כפייה בכלכלות המבוססות על חוות חקלאיות לאורך נהרות.[6]
עם הזמן, עלייה לרגל למכה על ידי מוסלמים מומרים מאפריקה הפכה לנוהג מקובל כפי שממחישים חייו של מאנסה מוסא, מלך ממלכת ימי הביניים של מאלי. אם כי עלייה זו הפכה לנפוצה רק במאה ה-15, כאשר האסלאם התפשט בקרב האוכלוסייה הרחבה.[6] ישנן קהילות פלסטיניות הטוענות שמקורן בעולי רגל מסודאן ומרכז אפריקה (בעיקר צ'אד) שהגיעו לארץ ישראל כבר במאה ה-12. מטרתם המקורית הייתה להגיע למכה כחלק מהחאג', ולאחר מכן הם ביקרו בירושלים כדי לבקר במסגד אל-אקצא.
למרות ההיסטוריה המשותפת והקרבה הפיזית, הקהילה האפרו-פלסטינית בירושלים סבלה מאפליה גזענית מצד פלסטינים אחרים. בשפה המדוברת הפלסטינית, משתמשים במונח "סומאר" (כהה עור) כדי לתאר אנשים כהי עור, במקום המונח "סאוד", הנחשב לבעל משמעות גסה.
זמנים מודרניים
בעקבות השלטון העות'מאני הפכו הריבטים לחלק מהאמון הדתי (ווקף).[10] המנהיג הפלסטיני והמופתי של ירושלים השייח' אמין אל-חוסייני השכיר את המתחמים הללו לפלסטינים ממוצא אפריקאי,[1] כהכרת תודה על נאמנותם כמגיני מסגד אל-אקצא לאחר שאחד השומרים האפריקאים, ג'יבריל תחרורי, לקח כדור מכוון למופתי.[11] שכר הדירה נותר נומינלי ברובו.[2][12] אפרו-פלסטינים שהקשר שלהם לירושלים קדם ל-1947 מצאו עצמם באחד האזורים הבעייתיים ביותר באזור.[1] הם התאהבו בעיר ירושלים[13] ובקשרים עמוקים לאסלאם,[14] הם נישאו לפלסטינים וממשיכים להזדהות כפלסטינים.[15]
לאחר סיום השלטון העות'מאני, הפכו המתחמים לחלק מוקף הדתי.[10] המנהיג הפלסטיני והמופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, השכיר את המתחמים לפלסטינים ממוצא אפריקאי כאות הוקרה על נאמנותם בהגנה על מסגד אל-אקצא, לאחר שאחד מהשומרים האפריקאים, ג'יבריל טהרורי, ספג כדור שנועד למופתי. השכירות נותרה סמלית במידה רבה.
האפרו-פלסטינים החיים כיום בשני המתחמים ליד מסגד אל-אקצא רואים באזור זה את ביתם מאז שנת 1930. הם סבלו מגזענות, כאשר חלק מהפלסטינים קראו להם "עבדים" ואת שכונתם כינו "כלא העבדים".
הקהילה האפרו-פלסטינית התמודדה גם עם מכשולים בירוקרטיים בנושא נסיעות וכרטיסי זהות. אי-האזרחות הישראלית של חלקם מקשה על קבלת דרכונים ממדינות כמו צ'אד או צרפת, והמחסומים סביב באב אל-מג'ליס הפכו את השכונה לנגישה פחות, מה שהוביל להטרדות נוספות ואובדן כלכלי משמעותי בשל היעדר תיירות.
אגודת הקהילה האפריקאית (ACS), שהוקמה בשנת 1983, מארגנת פעילויות חברתיות, ספורט ועזרה הדדית כדי לחזק את הקהילה האפרו-פלסטינית בירושלים. עם הזמן, התחזקו הקשרים בין הקהילה לקהילות נוספות כמו נוצרים אתיופים ועברים שחורים, אך אין יחסים עם יהודים אתיופים בשל שירותם בצה"ל.[16]
ככל שיותר מהקהילה עוברת לפרוורים, הקשרים מתחזקים עם נוצרים אתיופים וקהילת העבריים מדימונה.