בן נולדה בתקופת הרסטורציה האנגלית, שכללה את השבת השליטה האנגלית על סקוטלנד ואירלנד, תחת שלטונו של צ'ארלס השני. בעוד שבעידן האליזבתני הנשים היו מודרות מהתיאטרון, בעידן הרסטורציה הן נהפכו לחלק אינטגרלי ממנו. לאחר 18 שנים שהופעות תיאטרליות נאסרו תחת השלטון הפוריטני, הרסטורציה הביאה את הרנסאנס של המחזאות האנגלית[1], שהתאפיין, על־פי היסטוריונים ב'אי־מוסריות'. קרי, על המחזאים לא הוטלה צנזורה, מה שהוביל לתכנים מילוליים ומיניים מפורשים. בנוסף, בתקופת הרסטורציה קהל היעד השתנה והתרחב, וכעת כלל גם את מעמד הביניים והמעמדות הנמוכים יותר.
הפריחה המחודשת, חופש הכתיבה והגיוון בקהל השפיעו רבות על כתיבתה של בן[2].
חייה האישיים
קורות ראשית חייה נותרו מסתוריים, בגלל, בין השאר, העובדה שבן עמלה על מנת להסתיר אותם. אחת ההשערות מזהה אותה כאפרה אמיס בן, בתו של ג'ון אמיס. לפי הספר The Histories and Novels of the Late Ingenious Mrs. Behn משנת 1696, אפרה היא בתם של ברתולומיאו ג'ונסון, ספר במקצועו, ואשתו המיינקת, אליזבת דנהאם. האדם היחיד שטען שהכיר את בן בילדותה, קולונל תומאס קולפפר, כתב בספרו Adversaria, שבן נולדה בעיר סטארי או קנטרברי. ההשערה המקובלת מזהה את בן כילדה שטיילה עם אביה, ברתולומיאו ג'ונסון, לסורינאםהקולוניאלית[3][4]. שנה לאחר מכן היא שבה לאנגליה ונישאה ליוהאן בן, סוחר ממוצא גרמני או הולנדי[5].
בן הייתה ידועה בזכות חוכמתה וכשרונה, ששיוו לה הערכה ציבורית רבה. על כן, בשנת 1666, היא הופעלה כמרגלת בארצות השפלה בכלל ובאנטוורפן בפרט מטעם המלך צ'ארלס השני, בשם אסטריאה. בן לא זכתה להכרה בפועלה, ולא קיבלה שכר מהמלך – דבר שהוביל אותה לחובות. כיוון שלא יכלה לפרוע את חובותיה, בן נאסרה לזמן קצר, ולאחר מכן נאלצה לפנות לכתיבה למחייתה[4].
כתיבה
מפאת הצורך לשלם את חובותיה וככל הנראה בגלל מותו של בעלה, בן החלה לעבוד בחברת המלך וחברת הדוכס (שני המפעלים בעלי הזיכיון להעלות הפקות תיאטרון בלונדון, לאחר שסגירת התיאטרון הלונדוני הוסרה בתחילת תקופת הרסטורציה) כלבלרית, ולאחר מכן פנתה לכתיבה מקצועית. בן כתבה מחזות רבים, אך כיום, יצירות הסיפורת שכתבה מושכות תשומת לב רבה יותר.
כתיבתה השנונה והמחוכמת של בן רכשה לה הכרה ציבורית ומעגל חברים נרחב. עם זאת, היא עסקה בעבודותיה בנושאים פוליטיים ופמיניסטיים שונים, שהובילו לסקנדלים שונים לאורך חייה. בעבודותיה, בן הייתה מהראשונות שעסקו בזכויות נשים ובגזענות. היא הייתה אחת מהראשונות שכתבה בגנות העבדות וכתבה לראשונה על המיניות הנשית. עם השנים, מחזותיה של בן נעשו מיניים ונועזים יותר, ולכן נוצרה לה תדמית 'מופקרת'[6]. בתגובה לביקורת, בן טענה שהיא מופנית כלפיה מתוך אפליה מגדרית, שהרי מחזאים גברים הורשו לחיות חיים שערורייתיים באין מפריע.
עבודותיה המוקדמות של בן היו בעיקר טרגיקומדיות – סוגה ספרותית המשלבת מאפיינים שונים של קומדיות ושל טרגדיות. היא הושפעה, בין השאר מה-Commedia Dell’arte האיטלקית. עם הזמן, למעט יוצא־דופן אחד, בן פנתה ליציאות קומיות 'קלילות' יותר, שזכו להצלחה מסחרים משמעותית.
המחזה הראשון שלה, The Forc’d Marriage, היה טרגיקומדיה רומנטית, שעסקה בנישואים מאורגנים. ההופעה יצאה לפועל בספטמבר 1670 וכעבור חצי שנה עלה בהצלחה המחזה השני שלה – The Amorous Prince, שגם הוא הביע ביקורת על מוסד הנישואים המאורגנים.
בניגוד ליוצרות רבות לאורך ההיסטוריה, בן לא ניסתה להסתיר את היותה אישה – דבר שהוביל לביקורת קשה נגד המחזה The Dutch Lover, שהופק ב־1673. בתגובה, בן תקפה את מבקריה וטענה שנשים נותרו בפיגור אחר גברים בשל הדרתן הלא־צודקת ממערכת החינוך, לא בגלל מגרעות מולדות כאלו או אחרות. בשנת 1976 פרסמה את Abdelazar, The Town Fop ו־The Rover, שהיו כולם הצלחה מסחרית משמעותית. סבב ההצלחות של בן הוביל לביקורת ציבורית קשה נגדה – על חייה הפרטיים ועל ה'מוסריות' של מחזותיה כאחד[7].
לאחר שמספר הלקוחות הלך ופחת לאורך שנים, בן עברה לכתיבת סיפורת, שידועה כיום כבעלת השפעה רבה על עיצוב ז'אנר הרומן האנגלי. בשנת 1689 פרסמה בן את הרומן Oroonoko: or, The Royal Slave, שעסק בסיפורו של נסיך אפריקני משועבד שבן פגשה לכאורה במהלך שהותה בסורינאם. הספר נחשב כיום לרומן הראשון שנכתב נגד העבדות[8].
מותה
בן מתה ב־16 באפריל 1689, ונקברה בכנסיית ווסטמינסטר שבלונדון. על מצבתה נכתב: "כאן קבורה הראיה לכך ששנינות לעולם לא תגן מפני התמותה"[9]. היא צוטטה באומרה שחייה הוקדשו לתענוגות ולשירה[4].
עבודותיה
מחזות
The Forc’d Marriage (1660)
The Forc'd Marriage (1670)
The Amorous Prince, or, The Curious Husband (1671)
The Dutch Lover (1673)
Abdelazer (1676)
The Town Fop or, Sir Timothy Tawdry (1676)
The Rover, Part 1 (1677) and Part 2 (1681)
Sir Patient Fancy (1678)
The Feigned Courtesans (1679)
The Young King (1679)
The False Count (1681)
The Roundheads or, The Good Old Cause (1681)
The City Heiress (1682)
Like Father, Like Son (1682)
Prologue and Epilogue to Romulus and Hersilia, or The Sabine War (November 1682)
The Luckey Chance, or an Alderman's Bargain (1686) with composer John Blow
The Emperor of the Moon (1687)
רומנים
The Fair Jilt
Agnes de Castro, or, the Force of Generous Love (1688)
Love-Letters Between a Nobleman and His Sister, in three parts (1682–1687)
Oroonoko (1688)
סיפורים קצרים ונובלות
The Fair Jilt (1688)
The History of the Nun: or, the Fair Vow-Breaker (1689)
The History of The Servant
אוספי שירה
Poems upon Several Occasions, with A Voyage to the Island of Love (1684)
Lycidus; or, The Lover in Fashion (1688)
השפעתה ומורשתה
במשך שתי מאות וחצי, עבודותיה של בן נדחו כלא־מוסריות ושערורייתיות והיא נדחתה כבת־מיעוטים מופקרת. במאה ה־19 שורת מומחים קבעה שכתביה של בן אינם ראויים לקריאה והפצה, כי אם לגינוי והוקעה. עם זאת, החל מאמצע המאה העשרים, בן הוכרה כפורצת דרך, ככל הנראה בשל עליית הפופולריות של תנועות פמיניסטיות והנורמליזציה של כתיבה פרוגרסיבית, וירג'יניה וולף כתבה: "כל הנשים צריכות להניח פרחים נופלים על קברה של אפרה בן, כי היא הרוויחה עבורן את הזכות להתבטא."[10]
לקריאה נוספת
אפרה בן – איגרת אל הקורא (הקדמה למחזה ׳המאהב ההולנדי׳. תרגמה מאנגלית והעירה – יעל בן–ישראל), דחק, כרך י, 2018.
