אפליה נגד אתאיסטים (בהווה ובעבר) היא רדיפה של אלה המזהים את עצמם או מתויגים על ידי אחרים כאתאיסטים, ואפליה נגדם. אפליה נגד אתאיסטים מתייחסת גם לעמדות שליליות, דעות קדומות, עוינות, שנאה, פחד, או אי-סובלנות כלפי אתאיסטים או אתאיזם, וביטויי אתאופוביה אחרים. נכון לשנת 2015, ב-19 מדינות יש עונש על כפירה, כאשר ב-13 מהן כפירה היא עבירה שעונשה מוות.[1]
מדינות (באדום) אשר בהן, נכון ל-2013, ניתן לענוש על-פי חוק על כפירה בדת המדינה. מצב זה תקף רק בחלק ממדינות אסלאמיות.[2][3][4][5]
התקופה העתיקה
ניצנים לחשיבה אתאיסטית היו גם בעולם העתיק, אם כי לא במובן המודרני, בעיקר משום שהשפה לחוסר אמונה עוד לא הייתה מפותחת. אמונות תאיסטיות לא שיחקו בתפקיד מרכזי בעיצוב החיים הציבוריים ביוון העתיקה, בעיקר מפני שהפוליתאיזם הקשה לבסס ריכוזיות של האמונות, שהיו שונות בכל אזור או תרבות. ההיסטוריון צרפתי לוסיאן פבר התייחס לחוסר ההיתכנות של אתאיזם חזק לפני המאה השש-עשרה, בעיקר משום שהדתיות העמוקה שלטה ברוב חלקי העולם. קארן ארמסטרונג גורסת, שמכיוון שהדת שלטה בכל פן של החיים, החל מטקסי לידה, טבילה, ועד לקבורה, גם אם אדם יוצא דופן היה בעל האובייקטיביות הנדרשת על מנת להטיל ספק בדת ובאמונותיה, הוא לא היה מוצא שום תימוכין בפילוסופיה ובמדע של תקופתו. הרשויות השלטוניות ביססו את כוחם על טענה של זכות אלוהית, ולכן הכחשת קיומו של האל המקומי נתפסה כאיום לסמכויותיהם. כתוצאה מכך, אלו שתויגו כאתאיסטים נרדפו על ידי השלטונות.[6]
העידן המודרני
במהלך המאה התשע עשרה, אתאיסטים בריטים היו קורבנות לאפליה, על אף מספרם המועט. המשורר פרסי ביש שלי גורש מאוניברסיטת אוקספורד וילדיו נלקחו ממנו לאחר שפרסם עלון שכותרתו הצורך באתאיזם (אנ'). אלו שמיאנו להישבע בנוסח הנוצרי במהלך הליכים משפטיים לא היו רשאים לתת עדות בבתי המשפט, עד שבוטלה דרישה זו בשנת 1869 ו-1870.
גרמניה הנאצית
בשנת 1933 (בתקופה הנאצית) יצא בגרמניה צו שקבע כי "אף נציונל-סוציאליסט לא יפגע... על בסיס זה שהוא אינו מקיים פולחן דתי כלשהו". למרות זאת, השלטון התנגד ל"קומוניזם חסר האל", וכל התארגנות של אתאיסטים, אנשי גישת "המחשבה החופשית", וארגוני שמאל אחרים נאסרו באותה שנה. במהלך המשא ומתן להסכם בין הנאצים לוותיקן ב-26 באפריל 1933, הצהיר היטלר כי "לא תהיה סובלנות כלפי בתי ספר חילוניים" בגלל נטייתם נגד הדת.
בנאום מאוחר יותר בשנת 1933, הכריז היטלר שהוא מוקיע את התנועה האתאיסטית. היינריך הימלר לא איפשר את גיוסם של אתאיסטים לשורות האס אס, בטענה כי "סירובם להכיר בכוחות עליונים" עלול להיות "פוטנציאל לחוסר משמעת".
הצהרת זכויות אדם
סעיף 18 בהצהרת זכויות האדם העולמית נועד להגן על הזכות לחופש המחשבה, המצפון והדת. ב-1993 הכריזה הוועדה לזכויות האדם של האו"ם כי סעיף 18 של האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות "מגן על אמונות תאיסטיות, נונתאיסטיות ואתאיסטיות, וגם על הזכות שלא להצהיר על דת או אמונה כלשהי". הוועדה אף הצהירה כי "החופש להיות חלק או לאמץ דת או אמונה טומן בחובו בהכרח את החופש לבחור את הדת או האמונה, ובכלל זה את הזכות להחליף את הדת הנוכחית של אדם לדת או אמונה אחרת, או לאמץ ראיית עולם אתאיסטית". על החותמים על האמנה נאסר "השימוש בכוח פיזי או עונשים שנועדו להכריח מאמינים או לא-מאמינים" להכחיש את האמונות שלהם או להמירן. למרות זאת, מיעוטים דתיים עדיין נרדפים בחלקים רבים של העולם.
אפליה נגד אתאיסטים כיום
אירופה
לא ידוע על אפליה כנגד אתאיסטים בסקטור הציבורי ברוב מדינות אירופה.[7] בממלכה המאוחדת שליש מבתי הספר הממלכתיים הם בעלי זיקה דתית.[8] למרות זאת, לא ידועה אפליה בקבלה למשרות ציבוריות - סגן ראש ממשלת בריטניהניק קלג העיד על עצמו שאינו מאמין באלוהים.[9] מנגד, יחס שלילי כלפי אתאיסטים הוא תופעה נרחבת בציבור האירופאי. סקר משנת 2012 בקרב המיעוט הטורקי בגרמניה מצא ש-25 אחוזים מהם מאמינים ש"אתאיסטים הם בני אדם נחותים".[10]
ארצות הברית
אפליה נגד אתאיסטים בארצות הברית מתרחשת במישור החברתי, פוליטי, חוקי ומקצועי. אתאיסטים אמריקאים משווים את מצבם לאפליה כנגד מיעוטים אתניים שונים במדינה, קהילות הלהט"ב, ונשים.[11][12][13][14] בחוקות של שבע מדינות בארצות הברית ישנם סעיפים אשר מכילים מבחן לדתיותם של מועמדים לתפקידים, בצורה אשר בפועל מדירה את חסרי הדת מקבלה לתפקידים אלו.[15][16][17] בשנת 2015 בעיר מדיסון שבמדינתויסקונסין עבר ב-2015 חוק האוסר על אפליית אתאיסטים מכל סוג ובכך הפכה לעיר הראשונה בארצות הברית שאוסרת לחלוטין אפליה על רקע חוסר אמונה או חוסר דת.[18]
