אנדרה וארקוני (במקור וייסמן, בהונגרית: Várkonyi Endre; דברצן, 28 בספטמבר 1926 – 8 בספטמבר 2020) היה עיתונאי ועורך יהודי-הונגרי עטור פרסים. הוא זכה להערכה רבה הן מקצועית והן אישית והתראיין רבות בנושא השואה. הוא אביו של השחקן אנדראש וארקוני.
קורות חייו
אנדרה וייסמן נולד במשפחה יהודית כבנם של דיולה וייסמן, סוחר בגדי גברים, ושל אנה פרנק (1902–1936).[1] [2] במהלך מלחמת העולם השנייה הוא גורש והועבר ממחנה ריכוז אחד למשנהו ממחנות אייזנרץ ומאוטהאוזן עד שלבסוף שוחרר ב-1945 במחנה הריכוז גונסקירכן. הוא שרד, חזר וסיים לאחר מכן את לימודיו בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת אטווש לוראנד (ELTE) כמורה המתמחה בהונגרית. כבר בשנת 1946 החל לעבוד בעיתון היומי "סבאד נפ", כלומר "עם חופשי" (Szabad Nép). במשך עשרים וחמש שנים, הוא היה עובד גם בשבועון מדיאראורסאג (הונגריה). הוא היה חבר באיגוד הלאומי של העיתונאים ההונגרים.
עבודותיו
- נתיב הסמל ההונגרי ; Kossuth, בודפשט, 1957
- גובי מכס ; Zrínyi Ny., בודפשט 1958 ( ספרייה קטנה של המשטרה)
- "אנחנו לא בוונציה!" . רוֹמָן ; מטה המשטרה הלאומית של BM, בודפשט, 1959 (ספריית המשטרה)
- תקציב של משפחת פועלים ; Kossuth, בודפשט, 1960
- אֶנוֹשִׁיוּת. רוֹמָן ; Zrínyi Ny., בודפשט, 1960 (ספריית משרד הפנים)
- צלצול לילי. רוֹמָן ; Zrínyi Ny., בודפשט, 1961 (ספריית משרד הפנים)
- בצורה סוציאליסטית. . . על שלוש חטיבות סוציאליסטיות אינטלקטואליות ; Kossuth, בודפשט, 1963
- היסטוריה בזמן הנוכחי (ספרי קוסמוס, בודפשט, 1977)
- מי שבעלי הקרקע. . . ; Academic, בודפשט, 1989 (המאה שלנו זוכרת)
- עט ההישרדות (Ex Libris Publishing House, בודפשט, 2009)
פרסים והוקרה
- עיטור מסדר העמל דרג זהב (1977)[3]
- פרס הרמה של עיתונאות (5 פעמים)
- נוצת זהב (2000)[4]
- פרס על שם מיקלוש רדנוטי נגד גזענות (2008)
- פרס עט הברזל (2018)[5]
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
