PROFILPELAJAR.COM

אמנת שיקגו, ובשמה הרשמי: אמנת התעופה האזרחית הבינלאומית (The Convention on International Civil Aviation), היא אמנה שהניחה את היסוד לארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית, ICAO (באנגלית: International Civil Aviation Organization). ארגון זה הוא סוכנות מקצועית של ארגון האומות המאוחדות, המנסחת את העקרונות וההיבטים הטכניים של התעופה האזרחית הבינלאומית ומעודדת תכנון ופיתוח של תעבורה אווירית בדרך בטוחה ומסודרת. האמנה מסדירה את חוקי המרחב האווירי, רישום כלי טיס, בטיחות, ומסדירה את זכויות המדינות החתומות על האמנה בהתייחס לתעבורה האווירית.

האמנה נחתמה ב-7 בדצמבר 1944 בשיקגו, בארצות הברית, בידי 52 מדינות. האמנה אושררה בידי 26 מדינות, הרוב הנדרש, ב-5 במרץ 1947, ונכנסה לתוקף ב-4 באפריל 1947, היום בו החלה ICAO לפעול. באוקטובר אותה שנה הפכה ICAO לסוכנות מקצועית של ECOSOC, המועצה הכלכלית-חברתית של האומות המאוחדות (Economic and Social Council of the United Nations). מדינת ישראל הצטרפה לאמנת שיקגו ב-24 במאי 1949.

מאז חתימתה תוקנה האמנה שמונה פעמים (ב-1959, 1963, 1969, 1975, 1980, 1997, 2000 ו-2006).

סעיפי האמנה

האמנה מחולקת לארבעה חלקים. החלק הראשון עוסק בטיסות עצמן, ובו ארבעה פרקים. הפרק הראשון עוסק בעקרונות כלליים ובתחולת האמנה.
סעיף 1 קובע כי לכל מדינה ריבונות מלאה ובלעדית במרחב האווירי שלה, המוגדר בסעיף 2 כשטח האווירי שמעל הטריטוריה היבשתית והמים הטריטוריאליים שלה.

סעיף 3 מבחין בין טיסות מסחריות לבין מטוסים "ממלכתיים" (State Aircraft), כמו מטוסים צבאיים ומשטרתיים. סעיף זה קובע כי האמנה מתייחסת רק לטיסות מסחריות ולא לטיסות ממלכתיות, וכי מדינה החתומה על האמנה מתחייבת שמטוסים ממלכתיים שלה לא יטוסו או ינחתו בשטח של מדינה אחרת ללא תיאום ואישור. תוספת לסעיף זה, שאושרה ב-1988, קובעת כי כל המדינות החתומות על האמנה יימנעו משימוש בנשק כלפי טיסות מסחריות, וכי בעת יירוט בעת הצורך לא יהיה סיכון לחיי הנוסעים או פגיעה במטוס. סעיף ב' בתוספת זו קובע כי לכל מדינה הזכות לדרוש ממטוס העובר במרחב האווירי שלה לנחות בשטחה, אם המטוס עובר בשטחה ללא אישור, או שיש סיבה סבירה להניח שמטרתו אינה הולמת את מטרות האמנה. לחלופין, זכותה של המדינה לנקוט בצעדים אחרים, העומדים בדרישות החוק הבינלאומי. חובתו של מטוס נוסעים לציית לדרישות של המדינה בה הוא עובר. חובתה של כל מדינה לעשות כל שביכולתה כדי שלא ייעשה שימוש לא ראוי במטוסיה.

הפרק השני של האמנה עוסק בנוהלי הטיסה והנחתה במדינות החתומות על האמנה.
סעיף 5 קובע, כי המדינות החתומות מסכימות שמטוסים ממדינות אחרות שאינם טסים בטיסות מתוכננות של חברות בינלאומיות יוכלו לטוס אל או דרך המדינות ללא צורך באישור מוקדם, אם כי המדינה תוכל לדרוש שינחתו בה במהלך הטיסה. זכותה של כל מדינה, יחד עם זאת, לקבוע אזורים שמעליהם לא ניתן יהיה לטוס ללא אישור מוקדם, מסיבות של בטיחות בטיסה.

סעיף 6 קובע כי טיסות מתוכננות של חברות מסחריות יתבצעו רק באישור ובהיתר המדינה בה נוחתת הטיסה או עוברת בשמיה. סעיף 9 מגדיר את זכותן של המדינות לאסור על טיסה בשמי אזורים מסוימים, או בשמי כל המדינה, מסיבות של ביטחון הציבור או כתוצאה מסיבות צבאיות, ובלבד שאיסור זה הוא כולל ואינו מפלה בין מדינה אחת לאחרות. סעיף 10 קובע כי מדינה יכולה לדרוש שמטוסים הנוחתים בשטחה ינחתו בשדות תעופה מסוימים, לצורכי מכס.

בסעיף 11 ובסעיף 12 נקבע, כי חוקי הטיס בכל מדינה יהיו תואמים ככל האפשר את כללי האמנה, וכי כללים אלה יופעלו באופן אחיד כלפי כל כלי טיס. סעיף 13 מחייב את צוותי המטוסים, הנוסעים וחברות התעופה לעמוד בחוקים של כל מדינה בה הם נוחתים או עוברים. בסעיף 14 מתחייבות המדינות החתומות על האמנה לפעול ככל יכולתן כדי למנוע העברת מחלות בדרך האוויר. סעיף 16 מאפשר למדינות לבצע חיפוש על מטוס שנחת בשטחן, ולבדוק את מסמכי הצוות והמטוס.

הפרק השלישי (מסעיף 17 עד סעיף 21) עוסק ברישום וזיהוי כלי הטיס של המדינות החתומות, ואילו הפרק הרביעי עוסק באמצעים שעל המדינות השונות לנקוט כדי להקל על הניווט והטיסה ביניהן. סעיף 24 קובע כי מטוסים יוכלו לנחות במדינות החברות מבלי שייגבה על המטוס או על הדלק וחלקי החילוף הנישאים בו מכס, למעט ציוד שנפרק מן המטוס. סעיף 25 קובע כי המדינות יסייעו למטוסים במצוקה; סעיף 26 דן בחקירת תאונות אוויריות: על פי האמנה, כל מדינה תחקור תאונות שאירעו בתחומה, ותאפשר למשקיפים מן המדינה בה נרשם כלי הטיס להשתתף בחקירה. בסעיף 28 הסכימו המדינות לקבוע בשטחיהן שדות תעופה, שירותי אלחוט ורדיו, תחנות מטאורולוגיות וכל אמצעי אחר לסיוע לקיום נתיבי תעופה בינלאומיים. המדינות הסכימו על קביעת נוהלי תקשורת מוסכמים, כולל סימנים ואיתותים, ולשתף פעולה בפרסום מפות ועזרי ניווט אחרים.

הפרק החמישי עוסק בתנאים שונים שבהם על מטוסים לעמוד. מסעיף 29 עד סעיף 35 מפורטים המסמכים והרישיונות השונים שיש להחזיק בכל מטוס, וכן תנאים שונים לגבי מכשירי קשר ומפות בכלי הטיס. הפרק השישי (מסעיף 36 עד סעיף 42) עוסק בהאחדה מרבית של נהלים, חוקים ותקנים בכל הנוגע לתעבורה האווירית, בין כל המדינות החתומות.

החלק השני של האמנה עוסק בארגון ICAO עצמו, כולל המבנה הארגוני, הגופים השונים, כוח האדם והמימון. החלק השלישי באמנה עוסק בתעבורה אווירית בינלאומית, ובעיקר בקשרים שבין ICAO למדינות החתומות על האמנה. סעיף 67 מגדיר את חובתן של המדינות החתומות להעביר למועצה דו"חות שונים, על פי הדרישה; מסעיף 69 עד סעיף 76 דנה האמנה בסיוע כלכלי שהמועצה יכולה להגיש למדינה החברה בארגון. חלק זה דן בביטולן של אמנות קודמות ובקיומם של הסכמים אחרים, במקביל לאמנה, ביישוב סכסוכים בתחום התעבורה האווירית בין מדינות החברות בארגון ובצעדים נגד חברות תעופה שלא יעמדו בתנאי האמנה. כמו כן נידונה בחלק זה הוספת נספחים לאמנה, הליכי אשרור של האמנה והדרך לקבלת מדינות חדשות.

לאמנה מצורפים 18 נספחים, העוסקים בתקנים ובנהלים מומלצים. בין הנספחים: