אמיל צוקרקנדל (בגרמנית: Emil Zuckerkandl; 1 בספטמבר 1849 – 28 במאי 1910) היה רופא ואנטומיסט יהודי-אוסטרי, פרופסור לאנטומיה באוניברסיטת וינה, בעלה של בעלת הסלון התרבותי ברטה צוקרקנדל וסבו של הביולוג המולקולרי אמיל צוקרקנדל.
תולדות חייו
צוקרקנדל נולד למשפחה יהודית-הונגרית בעיר גיור שבהונגריה ולמד רפואה באוניברסיטת וינה. את תואר הדוקטור קיבל ב-1874. גם אחיו, אוטו, למד רפואה והיה אורולוג.
צוקרקנדל התמחה באנטומיה באוניברסיטת אוטרכט וב-1879 התקבל כפרופסור באוניברסיטת וינה. ב-1888 היה למופקד הקתדרה לאנטומיה תיאורית באוניברסיטה זו ומנהלהּ הראשון של המחלקה לאנטומיה. מחקריו תרמו בתחומי המורפולוגיה של חלל האף-אוזן-גרון, הגולגולת הקדמית, האוזן הפנימית, כלי הדם, תאי הכרומפין והמוח. ב-1889 היה לחבר האקדמיה האוסטרית למדעים.
בשנת 1886 נשא צוקרקנדל לאשה את ברטה לבית שפס, והשניים פתחו בביתם שבפרבר דבלינג (Döbling) את הסלון התרבותי החשוב ביותר בבירה האוסטרית. בין באי ביתם היו גוסטב קלימט, ארתור שניצלר, יוהאן שטראוס, אלמה וגוסטב מאהלר, הוגו פון הופמנסתאל ואחרים.
המחלקה בניהולו נודעה בליברליזם שלה ועבדו בה סטודנטים יהודים, ליברלים, סוציאליסטים וזרים. צוקרקנדל ביקש להכליל בתוכנית לימודי הרפואה גם סטודנטיות-נשים, אך נדחה על ידי הנהלת האוניברסיטה. עם זאת הוא הצליח לשכנע את פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה שיש צורך ברופאות על מנת לטפל באוכלוסייה המוסלמית של בוסניה, אותה כבשה האימפריה האוסטרו-הונגרית באותה עת. הקיסר השתכנע וצוקרמנדל הכניס לשיעוריו סטודנטית בשם גרטרוד בין. היא נאלצה ללבוש בגדי גברים, לשבת בשורה האחרונה ולא לשאול שאלות. כאשר גילו כמה סטודנטים שהיא אשה, עזבו בזעף את אולם ההרצאות. בין סיימה את לימודיה והייתה לרופאת ילדים בווינה ומבאי ביתם של בני הזוג צוקרקנדל[1].
מונחים אנטומיים ורפואיים על שמו
- גופי צוקרקנדל (organ of Zuckerkandl) – רקמת תאי כרומפין שמקורם ברכס העצבי המצויים ברקמת אבי העורקים והמעי הגס ובגידולי פאוכרומוציטומה, צוקרקנדל גילה גם את תפקידם העוברי בשמירה על לחץ הדם של העובר בשלב ה-Fetus
- Zuckerkandl's fascia – נדן סיבי המכסה את הצד האחורי של הכליה
- Zuckerkandl's tubercle – הרחבה פירמידלית של בלוטת התריס
- Zuckerkandl's gyrus – יריעה דקה של חומר אפור בחזית כפיס המוח
- ניתוח צוקרקנדל – ניתוח לכריתת הערמונית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אן-מארי אוקונור, האשה בזהב: הסיפור המופלא של יצירת המופת של גוסטב קלימט "דיוקן אדלה בלוך באור". הוצאת פן/ידיעות ספרים 2013 עמ' 91
