את שיריה הראשונים חיברה בגריאנה בשנים 1907–1908, בעת שחיה עם משפחתה בעיר וליקו טרנובו. טרם מלאו לה 20, שימשה בגריאנה בהוראה בכפר בשם אפטאני, בשנים 1910–1911. לאחר מכן החלה ללמוד פילולוגיה סלאבית באוניברסיטת סופיה. שניים משיריה -- "למה" (Защо) ו"שיר לילה" (Вечерна песен) -- פורסמו לראשונה בשנת 1915, בכתב העת "הגות עכשווית" (Съвременна мисъл).
לאחר מלחמת העולם הראשונה השתלבה בגריאנה בחיי הספרות הבולגרית, בתקופת שינוי בשירה הבולגרית. החל משנת 1921 השתתפה בכתבי העת "חדשות לאשה" (Вестник на жената), "מודרנה" (Съвременник), ואחרים.
בשנת 1927 פרסמה ספר שירה ראשון, בשם "הנצחי והקדוש" (Вечната и святата), וזכתה להכרה מצד הממסד הספרותי. כמו כן החלה לחבר סיפורת לילדים. במהלך חייה ערכה מספר כתבי עת שונים.
שירתה מתאפיינת בישירות, רגישות, ורצינות. בשיר "הבאר" (Кладенецът) היא מתארת איך כילדה קטנה חפרה באר אל מעיין השירה בנשמתה. בשיר "הנצחי" היא מהרהרת בגופת אֵם מתה.
יצירתה תורגמה ליותר מ-30 שפות, אך כמעט ולא תורגמה לעברית. בשנת 2002 תרגם אריה סתיו את שירה "לא, לא, אינני פנלופה" ופרסמו בכתב העת "נתיב" בעריכתו.
בשנים 1943, 1944 ו-1945 הייתה מועמדת לפרס נובל לספרות.[1] בשנת 1969 זכתה במדליית זהב מאגודת המשוררים הלאומית ברומא.
בגריאנה הייתה מיודדת עם פטר רוסב, אביה של הפוליטיקאית הברזילאית (ולימים נשיאת ברזיל) דילמה רוסף.[2]
.JPG)
