PROFILPELAJAR.COM

אליס ווקר
לידה	9 בפברואר 1944 (בת 80); איטונטון, ארצות הברית
שם לידה	Alice Malsenior Walker
מדינה	ארצות הברית
לאום	אפרו-אמריקאים
מקום לימודים	קולג' שרה לורנס, מכללת ספלמן, Russell Sage College
שפות היצירה	אנגלית
יצירות בולטות	הצבע ארגמן, The Temple of My Familiar, Meridian, The Third Life of Grange Copeland, Possessing the Secret of Joy
בן או בת זוג	מלווין ר. לבנטל (1967–1976) ; Robert L. Allen ;
צאצאים	רבקה ווקר
פרסים והוקרה	מלגת גוגנהיים (1977); פרס ספרות ע״ש קרל סנדברג (2016); היכל התהילה של קליפורניה (2006); מלגת השלום של לנון-אונו (2010); פרס או. הנרי (1986); honorary degree from Spelman College (1995); פרס קאנדס (1982); הומניסט השנה (1997); פרס פוליצר לסיפורת (1983); פרס הספר ע"ש ליליאן סמית' (1973); פרס הספר ע"ש ליליאן סמית' (1984); פרס הספר הלאומי (1983) ;
	www.alicewalkersgarden.com

אליס ווקר (אנגלית: Alice Malsenior Tallulah-Kate Walker; נולדה ב-9 בפברואר 1944) היא סופרת אפרו-אמריקאית, פמיניסטית ופעילה חברתית זוכת פרס פוליצר. בשנים האחרונות יוחסו לה גם דעות אנטישמיות.

ביוגרפיה

ילדות ונעורים

אליס מלסניור ווקר נולדה באיטונטון שבמדינת ג'ורג'יה, עיירה חקלאית כפרית, לווילי לי ווקר ומיני טלולה גרנט. שני הוריה של ווקר היו איכרים, אם כי אמה עבדה גם כתופרת כדי להרוויח כסף נוסף. ווקר, שהיא הצעירה מבין שמונה ילדים, נרשמה לבית הספר כשהייתה רק בת ארבע. כילדה בת שמונה, ווקר ספגה פציעה בעינה הימנית לאחר שאחד מאחיה ירה באקדח^[1]. מכיוון שלמשפחתה לא הייתה גישה למכונית, ווקר לא יכלה לקבל טיפול רפואי מיידי, מה שגרם לה להתעוור לצמיתות בעין זו. לאחר הפציעה בעינה, ווקר החלה לקרוא ולכתוב. רקמת הצלקת הוסרה כאשר הייתה בת 14, אך עדיין נותר סימן בעינה.

מכיוון שבתי הספר באיטונטון התנהלו בהפרדה גזעית, ווקר למד בבית הספר התיכון היחיד שעומד לרשות השחורים, "תיכון באטלר בייקר". שם, הייתה תלמידה מצטיינת, ונרשמה למכללת ספלמן שבאטלנטה ב-1961, לאחר שהוענקה לה מלגה מלאה ממדינת ג'ורג'יה, על ההישגים האקדמיים הגבוהים ביותר בכיתתה. לווקר הוצעה מלגה נוספת, הפעם ממכללת שרה לורנס שבניו יורק, שם למדה שנה אחת במהלכה ביקרה במזרח אפריקה. ווקר נכנסה להריון בתחילת שנתה האחרונה בקולג' ועשתה הפלה; החוויה הזו, כמו גם התקף המחשבות האובדניות שבאו בעקבותיו, היוו השראה להרבה מהשירים שפרסמו ב-Once, אוסף השירה הראשון שלה, שפורסם ב-1968. ווקר סיימה את לימודיה בהצטיינות וקיבלה תואר ראשון בשנת 1965.

קריירה

לאחר סיום הלימודים עבדה לזמן קצר במחלקת הרווחה של העיר ניו יורק, לפני שחזרה לדרום. היא קיבלה עבודה בקרן ההגנה המשפטית של האגודה הלאומית לקידום מיעוטים בג'קסון, מיסיסיפי. מאוחר יותר היא חזרה לכתוב כסופרת הבית (writer-in-residence) באוניברסיטת ג'קסון סטייט (בשנים 1968–1969) ובמכללת טוגלו (בשנים 1970–1971).

ווקר פרסמה את הרומן הראשון שלה, "The Third Life of Grange Copeland", בשנת 1970. הרומן עוקב אחר חייו של בעל ואב מתעלל וחסר אחריות.

בסתיו 1972, ווקר לימדה קורס בספרות של נשים שחורות באוניברסיטת מסצ'וסטס בבוסטון.

ב-1973, לפני שהפכו לעורכת של מגזין Ms., גילו ווקר, וחוקרת הספרות שרלוט ד. האנט, קבר לא מסומן שלדעתם הוא של זורה ניל הרסטון בפירס, פלורידה. מאמר שפרסמה בשנת 1975 בשם "בחיפוש אחר זורה ניל הרסטון", שפורסם במגזין Ms., עזר להחיות את העניין בעבודתה של הסופרת והאנתרופולוגית זורה ניל הרסטון.

ב-1976 יצא לאור הרומן השני של ווקר, "מרידיאן", רומן על פועלים אקטיביסטים בדרום, בתקופת התנועה לזכויות האזרח, עם אירועים המקבילים במידה רבה לחלק מחוויותיה של ווקר עצמה. ב-1982 היא פרסמה את מה שהפך ליצירתה הידועה ביותר, "הצבע ארגמן". הרומן עוקב אחר אישה שחורה צעירה, בעייתית, הנלחמת בדרכה לא רק בתרבות הלבנה הגזענית אלא גם בתרבות השחורה הפטריארכלית. הספר הפך לרב מכר ולאחר מכן עובד לסרט שזכה לשבחים מ-1985 בבימויו של סטיבן ספילברג, בהשתתפות אופרה ווינפרי ווופי גולדברג^[2], וכן למחזמר בברודוויי משנת 2005, שעלה 910 פעמים, בהפקת אופרה ווינפרי^[3].

בשנת 2000, ווקר הוציאה אוסף סיפורים קצרים, המבוססים על חייה שלה, בשם "הדרך קדימה עם לב שבור", בה היא בוחנת את יחסיה עם מלווין רוזנמן לוונטל, בן זוגה בשנות ה-70.

בשנת 2007, ווקר תרמה את הארכיון וכתבי היד שלה לספריית אוניברסיטת אמורי. בנוסף לטיוטות של רומנים כמו "הצבע ארגמן", שירים וכתבי יד שטרם פורסמו והתכתבויות עם עורכים, האוסף כולל התכתבות ענפה עם בני משפחה, חברים ועמיתים, טיפול מוקדם בתסריט הסרט של "הצבע ארגמן", סילבס מקורסים שהיא לימדה, ודואר מעריצים. האוסף מכיל גם אלבום של שירה שנערך כשהייתה בת 15, שכותרתו "שירי משוררת ילדות".

בשנת 2013 פרסמה ווקר שני ספרים חדשים, אחד ספר עיון והשני ספר שירה.

אקטיביזם

זכויות אזרח

ווקר פגשה את מרטין לותר קינג כשהייתה סטודנטית במכללת ספלמן בתחילת שנות ה-60. היא העידה שבזכות קינג החליטה לחזור לדרום ארצות הברית כפעילה בתנועה לזכויות האזרח. היא השתתפה במצעד בוושינגטון למען תעסוקה וחירות ב-1963. מאוחר יותר, היא התנדבה לרשום מצביעים שחורים בג'ורג'יה ובמיסיסיפי^[4].

ב-8 במרץ 2003, יום האישה הבינלאומי, ערב מלחמת עיראק, ווקר נעצר יחד עם 26 אחרים, כולל עמיתיו הסופרים מקסין הונג קינגסטון וטרי טמפסט וויליאמס, בהפגנה מחוץ לבית הלבן, על חציית קו משטרה במהלך עצרת נגד המלחמה^[5]. ווקר כתבה על החוויה במאמרה "אנחנו אלה שחיכינו להם".

וומניזם

הפמיניזם של ווקר כולל התייחסות לבנות מיעוטים. היא טבעה את המונח, שפירושו "פמיניסטית שחורה או פמיניסטית צבעונית", בשנת 1979 בסיפור "Coming Apart", ולאחר מכן הרחיבה אותו בשנת 1983 באוסף "In Search of Our Mothers' Gardens". המונח נוצר כדי לאחד נשים צבעוניות והתנועה הפמיניסטית ב"צומת של דיכוי גזע, מעמד ומיגדר". ווקר קובע כי "'וומניזם' נותן לנו מילה משלנו". "כי זה שיח של נשים שחורות והסוגיות שהן מתמודדות איתן בחברה". וומניזם כתנועה יצאה לפועל בשנת 1985 באקדמיה האמריקנית לדתות ובאגודה לספרות תנ"כית כדי להתייחס לדאגותיהן של נשים שחורות מנקודת המבט האינטלקטואלית, הפיזית והרוחנית שלהן^[6].

פציפיזם

ווקר הייתה נותנת חסות ותיקה לליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחופש. בתחילת 2015 היא כתבה: "אני חושבת על כל תנועה לשלום וצדק כמשהו שנוגע לייצוב הרוח הפנימית שלנו, כדי שנוכל להמשיך ולהביא לעולם חזון שהוא הרבה יותר אנושי מזה שדומיננטי היום"^[7].

חיים אישיים

ב-1965 פגשה ווקר את מלווין רוזנמן לוונטל, עורך דין יהודי לזכויות אזרח. הם נישאו ב-17 במרץ 1967 בניו יורק. מאוחר יותר באותה שנה עברו בני הזוג לג'קסון, מיסיסיפי, והפכו לזוג הבין-גזעי הראשון שנשוי כחוק במיסיסיפי מאז שהוכנסו החוקים נגד נישואים בין גזעיים במדינה. הם הוטרדו ואיימו על ידי לבנים, כולל הקו קלוקס קלאן. לזוג נולדה בת, רבקה ווקר, בשנת 1969. ווקר ובעלה התגרשו ב-1976. רבקה ווקר היא סופרת, חוקרת פמיניסטית בנושאים תרבותיים וחברתיים ואחת ממייסדות "הגל השלישי של הפמיניזם"^[8].

בסוף שנות ה-70 עברה ווקר לצפון קליפורניה. ב-1984, היא וסופר רוברט ל' אלן הקימו יחד את Wild Tree Press, חברת הוצאה לאור פמיניסטית. ווקר הוסיפה באופן חוקי את השם "טלולה קייט" לשמה בשנת 1994 כדי לכבד את אמה, מיני טלולה גרנט, ואת סבתה מצד אביה. סבתה של מיני טלולה גרנט, הייתה משבט הצ'ירוקי.

ווקר טענה שהיא הייתה במערכת יחסים רומנטית עם הזמרת-יוצרת טרייסי צ'פמן באמצע שנות ה-90, ואמרה, "זה היה מקסים ונפלא ונהניתי לגמרי, והייתי מאוהבת בה לגמרי, אבל זה לא היה עניין של אף אחד, אלא שלנו". צ'פמן לא הגיבה בפומבי על קיומה של מערכת היחסים, ומקיימת הפרדה קפדנית בין חייה הפרטיים לציבוריים^[9].

יצירותיה

אליס ווקר כתבה יצירות רבות השייכות לז'אנרים שונים: רומנים, סיפורים קצרים, שירים, מאמרים, כתבות ועוד.

יצירותיה השונות משקפות את השקפותיה החברתיות והפוליטיות על נושאים שונים. ביצירותיה היא מתמקדת במאבק של האפרו-אמריקאים, ובמיוחד במאבק של הנשים האפרו-אמריקאיות נגד גזענות, סקסיזם, ושוביניזם. בכתביה היא נוטה להדגיש את הכוח של הנשים האפרו-אמריקאיות ואת החשיבות של המורשת והתרבות האפרו-אמריקאית. היא מרבה לכתוב על פמיניזם, זכויות האדם והאזרח, אקולוגיה ואיכות הסביבה, זכויות בעלי חיים ועוד.

ווקר זכתה בפרסים ספרותיים רבים, ובהם: פרס פוליצר על הרומן שלה "הצבע ארגמן" (שעובד לסרט קולנוע מצליח בשם זהה), פרס או. הנרי על סיפור קצר שכתבה, ועוד.

ספריה

רומנים וסיפורים קצרים

The Third Life of Grange Copeland (1970)
In Love and Trouble: Stories of Black Women (1973, includes "Everyday Use")
Meridian (1976)
The Color Purple (1982)
You Can't Keep a Good Woman Down: Stories (1982)
To Hell With Dying (1988)
The Temple of My Familiar (1989)
Finding the Green Stone (1991)
Possessing the Secret of Joy (1992)
The Complete Stories (1994)
By the Light of My Father's Smile (1998)
The Way Forward Is with a Broken Heart (2000)
Now Is the Time to Open Your Heart (2004)

אוספי שירה

Once (1968)
Revolutionary Petunias and Other Poems (1973)
Good Night, Willie Lee, I'll See You in the Morning (1979)
Horses Make a Landscape Look More Beautiful (1985)
Her Blue Body Everything We Know: Earthling Poems (1991)
Absolute Trust in the Goodness of the Earth (2003)
A Poem Traveled Down My Arm: Poems And Drawings (2003)
Collected Poems (2005)
Hard Times Require Furious Dancing: New Poems (2010)
Taking the Arrow Out of the Heart (2018)

ספרי עיון

In Search of Our Mothers' Gardens: Womanist Prose (1983)
Living by the Word (1988)
Warrior Marks (1993)
The Same River Twice: Honoring the Difficult (1996)
Anything We Love Can Be Saved: A Writer's Activism (1997)
Go Girl!: The Black Woman's Book of Travel and Adventure (1997)
Pema Chodron and Alice Walker in Conversation (1999)
Sent By Earth: A Message from the Grandmother Spirit After the Bombing of the World Trade Center and Pentagon (2001)
We Are the Ones We Have Been Waiting For (2006)
Overcoming Speechlessness (2010)
Chicken Chronicles, A Memoir (2011)
The cushion in the road – Meditation and wandering as the whole world awakens to be in harm's way (2013)

ספריה שתורגמו לעברית

הצבע ארגמן - 1984
ההזדמנות השלישית - 1989
הזעקה האדומה - 1997

יחסה לישראל

בשנת 2009 הגיעה ווקר לביקור מתוקשר בעזה, עם כ-60 אקטיביסטיות כדי למחות נגד מדיניות ישראל ברצועה והכריזה ש"הכיבוש הישראלי הוא כמו האפרטהייד האמריקאי, הלבנים התייחסו לשחורים באותה צורה שבה הישראלים מתייחסים לפלסטינים"^[10]. ביוני 2012 סירבה ווקר לאשר תרגום מחדש לעברית של ספרה "הצבע ארגמן" שפורסם בהוצאת ידיעות ספרים^[11]. בתשובתה לפניית ההוצאה, טענה ווקר כי ישראל "אשמה באפרטהייד וברדיפה של העם הפלסטיני, גם בישראל וגם בשטחים הכבושים"^[12]. ווקר תומכת בחרם האקדמי והתרבותי על ישראל^[13], בין השאר קראה לזמרת אלישיה קיז לא להגיע לישראל^[14].

ווקר חתמה על עצומות הקוראות לשחרורן של דארין טאטור ועהד תמימי הפלסטיניות מהכלא הישראלי^[15].

טענות לאנטישמיות

בראיון שהעניקה בשנת 2013 לתחנת הרדיו BBC Radio 4, נשאלה ווקר איזה ספר תבחר לו יכלה לקרוא רק ספר אחד. ווקר השיבה כי הייתה בוחרת בספר "Human Race Get Off Your Knees: The Lion Sleeps No More" של הסופר הבריטי דייוויד אייק, הידוע כתומך של תאוריות קשר. הספר המתאר את היהודים כ"זוחלים משני צורה דמויי אדם" (Shapeshifting reptilian humanoids) השולטים בעולם, בין השאר באמצעות "הרוטשילדים הציונים"^[16]^[17].

בשנת 2017 פרסמה ווקר בבלוג האישי שלה שיר אנטישמי בשם: "זוהי חובתנו (המפחידה) ללמוד את התלמוד". השיר כולל המלצה ללמוד באמצעות היוטיוב על "הצדדים המזעזעים של התלמוד", וכולל, בין השאר, את השורות: "האם הגויים (אנחנו) אמורים להיות עבדים של היהודים" ו"האם ילדות בנות שלוש (ויום) מותרות לנישואים? האם ילדים צעירים הם מטרה ראויה לאונס?"^[18].

בשנת 2018 המליצה ווקר בריאיון לעיתון הניו יורק טיימס על קריאת ספר נוסף של אייק, "And the Truth Shall Set You Free", ספר המתאר תאוריות קשר אנטישמיות המופיעות ב"פרוטוקלים של זקני ציון", כמו גם מטיל ספק בהתרחשותה של השואה^[19]^[20]. ווקר פרסמה תגובה בנושא זה: "אני לא מאמינה שדייוויד אייק הוא אנטישמי או אנטי-יהודי. אני כן מאמינה שהוא אמיץ מספיק כדי לשאול את השאלות שאחרים חוששים לשאול, ולהביע את ההבנה שלו לגבי האמת ולאן היא עשויה להוביל. נעשו ניסיונות רבים לצנזר ולהשתיק אותו. כאישה, וכאדם צבעוני, ובגלל שספגתי ביקורת כסופרת, וצנזרו אותי, אני תומכת בזכותו לחלוק את מחשבותיו. הטענה שהספר הוא אנטישמי, או שאני אנטישמית, היא מגוחכת לחלוטין."^[21]

הסופרת רוקסן גיי כתבה בעקבות זאת: "אליס ווקר אנטישמית כבר שנים. אני מציינת את זה גם כשאני מספרת כמה אהבתי את "Possessing the Secret of Joy" (ספר אחר של ווקר)^[22].

בשנת 2020 הביעה הסופרת שריל סטרייד חרטה עמוקה על כך שראיינה את ווקר בפודקסט "Sugar Calling" שבאתר הניו יורק טיימס. לדבריה, היא לא הייתה מודעת לדעותיה האנטישמיות של ווקר ואמרה כי היא חשה "הרוסה" (mortified) וכי לו הייתה מודעת לכך מראש, לא הייתה מראיינת אותה. היא גם ציינה כי ברגע שהאנטישמיות של ווקר הוסבה לתשומת לבה, היא מחקה מיד כל קישור ברשתות החברתיות שלה לפרק הזה של הפודקסט^[23].

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של אליס ווקר (באנגלית)
אליס ווקר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
Anniina's Alice Walker Page ביוגרפיה קצרה של אליס ווקר ולינקים ליצירותיה
תרצה פלור, אוטוביוגרפיה. כשהאני כולל הרבה אחרים, באתר nrg‏, 12 באפריל 2002 - בתה של אליס ווקר, שספרה האוטוביוגרפי "שחורה, לבנה ויהודיה" תורגם לעברית, ובו היא מספרת על חייה ועל משפחתה
טל בשן, החיים בשחור לבן, באתר nrg‏, 1 במרץ 2002 - ריאיון עם רבקה ווקר, שבו היא מספרת על עצמה, על אמה ועל חיי משפחתה
אליס ווקר (1944-), דף שער בספרייה הלאומית