אלה ברקת (10 באוגוסט 1940 – 24 בינואר 1996) הייתה עיתונאית וסופרת.
ביוגרפיה
ברקת נולדה בברית המועצות בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוריה היו הסופרת אוגניה גילה גרינברג-רייזברג והצייר אליעזר גרינברג.
לאחר המלחמה עברה המשפחה לפולין לחפש קרובים ולבסוף שוכנו יחד עם "שארית הפליטה" בגרמניה, שם נולדה אחותה הצעירה שולמית. ב-1949 עלתה המשפחה לישראל, והתגוררה 3 שנים במעברת בת גלים ליד חיפה. בשנת 1952 עברה המשפחה להתגורר בקריית מוצקין בשיכוני עולים.
הכישרון הספרותי שלה בכתיבה וידיעת השפה העברית בלטו. כבר בהיותה בבית ספר יסודי "אחדות" בקריית מוצקין, הייתה עורכת העיתון הבית ספרי. לימים למדה ב"מכונים הבריטיים" עיתונאות.
ברקת התגיסה לצה"ל ב-1958 ושרתה בצוות הווי הנח"ל ובלהקת פיקוד הצפון.
התגוררה בחיפה, באילת ולבסוף בתל אביב.
עיתונאית וסופרת
כעיתונאית כתבה מאמרים רבים בשבועונים וירחונים כמו: "העולם הזה", "עולם האישה", "לאשה" ו"ערב ערב באילת", העיר בה התגוררה מספר שנים. הכתבות היו בעיקר בנושאים חברתיים.
בהיותה תושבת אילת כתבה את ספרה הראשון "אל שום מקום" הספר נכתב על רקע הדיון הציבורי שהיה באותה תקופה, כינון יחסים חדשים עם גרמניה. את ספרה השני "אני לובה ג'יד" כתבה יחד עם גיבור הספר שמעון רימובסקי, אסיר שנמלט מהכלא בברית המועצות. הספר הוגדר כ"הפרפר היהודי" וזכה להדים רבים. ספרה השלישי "תנו לי להיכנס" הוא סיפור נפש, בעל קטעים אוטוביוגרפיים מתקופת הילדות, המלחמה ואחריה. ספר נוסף שהיה רב מכר הוא "סבך של חיוכים", ספרון קטן על המלה חיוך, עם איורים של יפתח אלון. ספרה האחרון הוא "אישה אחת בחרוזים" שגם בו מופעים קטעים אוטוביוגרפיים. ספריה נמצאים ברוב הספריות הציבוריות ובבתים פרטיים.
אחרית ימיה
בשנותיה האחרונות התגוררה בתל אביב. כשלוש שנים הייתה חולה באמפיזמה (נפחת הריאות) מחלה ממנה נפטרה. היא קבורה בבית העלמין "ירקון" תל אביב.
