אַלְ עַזִּי (בערבית: العازي; בתעתיק מדויק: אלעאזי; נקרא גם אלעזה, ח'רבת איסטאס וחָרְבַּת אִסְטִיס; השם הקודם: חוות אל עזי) הוא כפר ערבי השוכן מדרום לכפר מנחם השייך למועצה אזורית יואב. הכפר הוכר על ידי מדינת ישראל ב-2001. זהו הכפר הערבי היחיד שנשאר באזור שפלת יהודה לאחר מלחמת העצמאות. כל התושבים הם בני משפחה מורחבת אחת, והם מתפרנסים בעיקר מעבודות חקלאות וגידול צאן ובקר.
היסטוריה
משפחת אל-עזה (או אל-עזי) הייתה משפחה כפרית בעלת כוח פוליטי רב באזור המורדות המערביים של הר חברון, בשטחים שבין בית ג'יברין לעג'ור ותל א-צאפי (נכתב גם כתל אל-סאפי)[3]. בבעלות המשפחה היה ב"ח'רבת איסטאס" שליד תל א-צאפי בית חווה, שעליו השתלטו הכוחות הגרמנים שסייעו לצבא האימפריה העות'מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה והוא שימש להם כמפקדה[4]. המשפחה הנהיגה מרד איכרים במאה ה-19. מנהיג המשפחה התקיף, עבד א-רחמן אל-עזי, היה חלק מן האופוזיציה למשפחת חוסייני החל מראשית שנות ה-30. הוא עמד בעת המרד הערבי הגדול בראש קבוצת מורדים, אולם בהמשך הצטרף ל"חבורות השלום" ולפח'רי נשאשיבי[5].
ב-28 ביולי 1937 הוקם קיבוץ כפר מנחם במסגרת מבצעי חומה ומגדל, על שטח אדמה שנרכש מהכפר אידניבה שמצפון לתל א-צאפי[6]. בן המשפחה חאג' איסמעיל אל עזי (יליד 1894), שבבעלותו היו 6,000 דונם במקומות שונים באזור, ביקש ליצור יחסי שכנות טובה עם אנשי הקיבוץ ואף הסכים שיסלל על אדמותיו כביש גישה מצומת מסמיה לקיבוץ, מתוך מחשבה שכביש סלול ייטיב עם כל תושבי האזור[4][7].
במלחמת העצמאות הגיע אל הכפר גדוד גבעתי והציע לחאג' איסמעיל לעבור ליפו עד שוך הקרבות. באותה עת הצבא המצרי שפלש לאזור השתלט על וילת בית ג'וברין שהייתה בבעלות בני משפחה אחרים. חאג' אסמאעיל הפקיד את רכושו (בעיקר טרקטורים חקלאיים) בידי חברי כפר מנחם והתפנה לביתו ביפו, בית אל-עזה. שישה מתוך חמישה עשר ילדיו התפנו מזרחה לקרובי משפחה בהר חברון והאחרים נשארו בבית החווה. לאחר המלחמה חזר חאג' אסמאעיל לאדמותיו ונשותיו וילדיו התאחדו עמו במסגרת איחוד משפחות. על וילת בית ג'וברין הוחל חוק נכסי נפקדים והיא ננטשה, חאג' איסמעיל הצליח להשיג מסמכים בריטיים המוכיחים את בעלותו על הקרקע ומדינת ישראל הכירה בבעלות[4].
בשנת 1955 הפקיעה המדינה מהמשפחה רצועת קרקע חקלאית לצורך הקמת מסילת הדרום לבאר שבע. לטענתם רוחב רצועת הקרקע שנרשם על שם המדינה רחב בהרבה מתוואי המסילה שהוקמה. חאג' אסמאעיל נהרג בתאונת דרכים בצומת מסמיה ב-1966. מאחר שלא השאיר צוואה, תבע מינהל מקרקעי ישראל את חלקו באדמות של ילדיו שהיו בהר חברון בזמן המלחמה, ולכן הוגדרו כ"נפקדים". כ-1,000 דונם עברו כך לבעלות המדינה[4].
בחלקו המערבי של הכפר, הנקרא "חָ'רְבַּת טָרְטָר", מאחר שהמדינה לא אישרה להם לבנות בתים חדשים ב"ח'רבת איסטאס", הקימו שניים מילדיו של חאג' אסמאעיל בתים חדשים בשנות ה-60 של המאה ה-20 על אדמה שבבעלותם לאחר שקיבלו התרי בנייה. לכפר לא הוכנה תוכנית מתאר מקומית והוא לא קיבל שירותים מוניציפליים ושירותי חינוך[8]. הכפר היה כפר בלתי מוכר עד שמעמדו הוסדר ב-2001[9].
ביישוב אין שירותים קהילתיים כגון מכולת, דואר וקופת חולים, ותושביו נוסעים לקריית מלאכי לצורך קבלת שירותים אלו. עדיין אין גישה מוסדרת אל הכפר והיא אפשרית רק דרך מושב ינון או כפר מנחם.
עם סלילת כביש חוצה ישראל הופקעו כ-70 דונם משטחי הכפר ותושביו פוצו בקרקע חלופית שהופקעה בהסכמה מכפר מנחם השכן[10].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור
סוף אוקטובר 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור
סוף 2023.
- ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2021
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל (1947), עמ' 206–207, 209
- ^ 1 2 3 4 דני צדקוני, האם שילמנו רעה תחת טובה, דבר, 15 במאי 1975
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939 (1978), עמ' 73, 302, 307
- ^ העליה על אדמת כפר-מנחם, דבר, 13 באוגוסט 1937
- ^ בכפר, כביש לכפר מנחם, דבר, 12 במאי 1943
- ^ דני צדקוני, הם מאמינים בחוק, דבר, 20 במאי 1975
- ^ גדי גולן, באיחור של 53 שנה: המדינה הכירה במקום מגוריה של משפחת אל-עזי כיישוב, באתר גלובס, 24 ביולי 2001
- ^ אבי בר-אלי, המינהל הפקיע קרקעות מהקיבוץ ונתן לכפר הערבי השכן, באתר הארץ, 22 במרץ 2006
