אל-מלכ אל-כאמל נאסר א-דין מוחמד (בערבית: الملك الكامل ناصر الدين محمد; מת בשנת 1238) היה סולטאן מצרים מהשושלת האיובית. נודע בהבסתם של שני מסעי צלב אך גם במסירתה של ירושלים לידי הצלבנים הנוצרים.
ביוגרפיה
אל-כאמל היה בנו של הסולטאן המצרי אל-מלכ אל-עאדל(אנ'), ואחיינו של השליט האיובי צלאח א-דין. בשנת 1218 הוביל אל-כאמל את הכוחות המוסלמיים נגד מתקפת הצלבנים על העיר המצרית דמייטה כחלק ממסע הצלב החמישי. מאוחר יותר באותה השנה ירש את תפקיד הסולטאן לאחר מות אביו. בשנת 1219 נערך נגדו ניסיון הפיכה, בהובלתם של הנוצרים הקופטים במהלכו שקל להימלט לתימן. את ניסיון ההפיכה סיכל לבסוף אחיו של אל-כאמל אלמלכ אלמעט'ם עיסא שליט דמשק.
משסיים אל-כאמל את הפרק הראשון במלחמותיו כנגד הצלבנים, ערך הסולטאן מספר ניסיונות להגיע להבנות ושלום עם הכוחות הנוצרים. רובם ככולם נדחו בשלילה, לרוב בגלל השפעתו של נציג האפיפיור בקרב הכוחות. תמורת הסכם שלום הציע אל-כאמל לצלבנים להשיב לידיהם את ירושלים ולשקם את חומותיה (שהרס אחיו), וכן להשיב לידיהם את שאריות הצלב עליו נצלב ישו (שככל הנראה מעולם לא היו בידיו). בין האנשים איתם ניהל משא ומתן בנוגע להסכם השלום נכלל גם הנזיר פרנציסקוס מאסיזי, שהתלווה אל צבא הצלבנים וככל הנראה נפגש עם הסולטאן כדי לנסות להמירו לנצרות.
בשנת 1219, בעקבות בצורת שהתבטאה בזרימה חלשה של נהר הנילוס, נפוצו מגפות ורעב במצרים, והסולטאן התרכז בשיקום ממלכתו, הזניח את שמירת גבולותיה והניח לצלבנים לכבוש את העיר דמייטה בעוד הוא וצבאו בורחים למבצר אל מנסווארה שמעל הנילוס. בשנת 1221 הציע הסולטאן בשנית חוזה שלום לצלבנים, אולם האחרונים עמדו בסרובם. הצבא הצלבני המשיך בדרכו אל עבר קהיר אולם נחסם וספג אבדות רבות לאחר שהסולטאן הורה על פתיחת הסכרים שעל הנילוס והצפת הכוחות הכובשים. לאחר שנפגעו הסכימו הצלבנים לחתום עם הסולטאן על חוזה שלום שתוקפו שמונה שנים, במסגרתו הושבה העיר דמייטה לידי המצרים.
בשנים שלאחר החתימה על הסכם השלום החל אל-כאמל לנהל מאבקי כוח מול אחיו אל-מועט'ם. מאבקים אלו הביאו אותו לכלל החלטה לכרות ברית שלום עם פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה שהחל באותו הזמן לארגן את מסע הצלב השישי באירופה. כוונתו המקורית של אל-כאמל הייתה להעניק לפרידריך את ירושלים תמורת עזרה נוצרית בכיבוש דמשק מידי אחיו, אולם מותו של אל מועט'ם בשנת 1227 ביטל את הצורך בהסכם שכזה.
על אף הנכונות המוסלמית להעניק את ירושלים לצלבנים ללא קרב הגיע לבסוף פרידריך השני לארץ ישראל. במגעים שניהל מולו, ביקש אל-כאמל מהקיסר להעניק לו את השליטה בארץ ישראל ועבר הירדן ולאחיו אל אשרף את השליטה בסוריה, וזאת תמורת ויתור מוסלמי על הזכויות בירושלים.
בשנת 1229 נחתם חוזה השלום לתקופה של 10 שנים וירושלים הושבה לידי הצלבנים בממלכת ירושלים. אל-כאמל לא חשש ממסירת העיר לידיים נוצריות, וזאת מאחר שהיא מעולם לא שוקמה מאז מפלתה בפני צלאח א-דין בשנת 1187.
ההסכם עם הנוצרים לא הביא את השקט המיוחל לו ציפה אל-כאמל. מיד לאחר החתימה על ההסכם החלו צבאותיו של הסולטאן להתנגש עם צבאות הסלג'וקים והח'ואריזמים, התנגשויות שנמשכו עד מותו של הסולטאן בשנת 1238.
לאחר מותו של אל-כאמל ירשו אותו בניו א-צאלח כשליט סוריה ואל-עאדל השני כשליט מצרים, אולם עד מהרה נקלעה האימפריה לכדי מלחמת אחים. בשנת 1239 פקע תוקף ההסכם שנחתם עם פרידריך השני וירושלים שבה לידי האיובים, אולם חמש שנים לאחר מכן היא נכבשה בידי צבא הח'ואריזמים.
קישורים חיצוניים
